קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
הדבר העיקרי והיחיד שיעזור לנו – הוא החיבור. אתה תלוי באחרים ואתה יודע זאת. אתה יודע שלא השכל ולא הרגש לא יביאו אותך לשום מקום. הם יתחלפו, ישתנו לצד זה או אחר – אך עם אפס תוצאה. אתה כמו גוף מת בקבוצת החברים.
החברה הזאת קוברת בתוך האדמה את האגו שלך, ומעלה את הנשמה שלך למעלה. אז תן להם לעשות זאת. תאמין לנו שאתה אכן מת. ותאפשר לנו לדאוג לך, להחזיר אותך לחיים.
כתב כך על כך רבי חיים ויטאל בספרו "שער הגלגולים": "הזהיר מורי ז"ל [האר"י] לי, ולכל החברים שהיינו עמו בחברה ההיא, שנקבל עלינו מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", ויכווין לאהוב לכל אחד מישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפלתו כלולה מכל ישראל, ותוכל לעלות ולעשות תיקון למעלה. ובפרט אהבת החברים שלנו, צריך כל אחד ואחד ממנו לכלול עצמו כאלו הוא אבר אחד מן החברים האלו. ולמאוד הזהירני מורי בעניין זה".
אם האדם היה מבין שאין לו ברירה אחרת, ושהוא צריך רק להתמסר לחברה – הוא היה מתחבר לחברים ומפיק מכך תועלת. אין מקובל שלא כתב על כך ולא העביר זאת לתלמידיו. זהו הבסיס של הכלי שלנו.
אנחנו מתחילים בהכנות המעשיות לכנס. זהו כנס בלתי רגיל. כולם רואים עד כמה הוא מיוחד, איזו עבודת הכנה פנימית וחיצונית אנחנו כבר עשינו. אז נשתדל להעביר את הימים והשעות האחרונות לפני הפתיחה בקשר, בחיבור, באיחוד, בהבנה שבלי זה בלתי אפשרי.
אני ממליץ להדפיס את אותם הקטעים שהשתמשנו בהם בכנס בערבה. שהחברים יקראו אותם ויתרגמו זה לזה, שידונו עליהם ברגעים הפנויים, שלא יישאר לנו אף רגע פנוי מחיבור. המילים הללו של המקובלים על החיבור, על האיחוד – יש בהן כוח רב. אז שהן יהיו הבסיס, הרקע לכל מעשינו.
אני קורא לכם להבין שאף אחד אינו חופשי מהערבות. כל אחד אחראי על כולם. אם הוא רוצה זאת או לא, הביאו אותו לקבוצה, הפכו אותו להיות שליח ואחראי. גם אם פיזית הוא נמצא שם, בעולם החיצוני, ולא כאן – זה לא חשוב, הוא אחראי על כולם.
ולכן, בואו לא נעזוב את החיבור שלנו, שבו אנחנו משיגים את הבורא. בואו לא נעזוב את המטרה הזאת אף לא לרגע. בואו נצפה כל שנייה שיגיע האור העליון, שיאיר את הרצונות הקטנים והמקולקלים שלנו ויחבר בינינו. ואז הוא ייכנס וימלא את החיבור שנברא על ידו, ואנחנו נגיע לגילוי הבורא לנברא. אני בטוח שבדיוק לקראת זה אנחנו הולכים.
מתוך אגרת ח' של הרב"ש: "ואחר שכבר השגתי את הלבוש, תיכף מתחילים לזרוח בי ניצוצי אהבה, והלב מתחיל להתגעגע ולהתאחד בחבריי, ונדמה לי שעיניי רואות את חברי, וכמו כן אוזני שומעות את קולם, פי מדבר אתם, הידיים מחבקות, והרגליים רוקדות באהבה ובשמחה יחד עימם במעגל, ואני יוצא מגבולי הגשמיים ואני שוכח שיש מרחק רב ביני לבין חבריי, והקרקע השטוחה של כמה פרסאות לא תבדיל בינינו, וכאילו חבריי עומדים בתוך לבי ורואים את כל מה שמתרחש שמה, ואני מתחיל להתבייש ממעשי הפעוטים נגד חבריי, ואני פשוט יוצא מכלים הגשמיים, שמתדמה לעיניי שאין שום מציאות בעולם, רק אני וחבריי. ואח"כ גם "האני" מתבטל ונבלע ונכלל בחבריי, עד שאני עומד ומכריז שאין שום מציאות בעולם – רק החברים".
מתוך שיעור על מאמר של בעל הסולם מהספר "שמעתי", 02.12.2011
ידיעות קודמות בנושא:
הריקנות שלפני הגילוי
כיצד להפוך לגיבור?
אחדות מביאה תיקון
