קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
כנס חרקוב. שיעור מס' 3.
בואו נקרא את המאמר הראשון שנקרא "אין עוד מלבדו", מתוך "שמעתי". זהו מאמר מיוחד, יסודי, יחיד במינו. בשום מקורות קבלים לא קיים דבר הדומה לו.
העיקר כאן הוא להרגיש. אל תנסו לזכור משהו בעזרת השכל. אם זה לא עובר דרך הלב, המחשבות שלכם לא שוות שום דבר. כל שנייה אתם צריכים להרגיש על מה שאנחנו מדברים, ושום דבר יותר. לא קיים מה שנאמר בעבר ולא מה שיאמר בעתיד – יש רק הווה. דרככם עוברים דחפים לפי הקצב, ואתם מרגישים רק אותם, רק את מה שקיים בכם.
"הנה כתוב "אין עוד מלבדו", שפירושו, שאין שום כח אחר בעולם, שיהיה לו יכולת לעשות משהו נגד הבורא יתברך."
לכאורה, האדם מכוון בעצמו לגילוי הבורא, אך הוא רואה שהפרעות שונות שמגיעות מכל הצדדים מרחיקות אותו: האישה או הבעל, הילדים, בעיות בעבודה, בעיות בבנק, בעיות בריאות… לא משנה מה בדיוק. אלה יכולות להיות מחשבות טורדניות כלשהן: חיוביות או שליליות, נעימות או לא נעימות – כל מה שמנתק מהמחשבות שמכוונות לבורא, ומערער, מזעזע אתכם.
"ומה שהאדם רואה שיש דברים בעולם שהם מכחישים פמליא של מעלה, הסיבה היא, מטעם שכך הוא רצונו יתברך." כלומר, הוא זה ששולח את ההפרעות האלה. "וזהו בחינת תיקון, הנקרא "שמאל דוחה וימין מקרבת"." כלומר, מובילים אותנו למטרה באמצעות שתי "מושכות". "כלומר, מה שהשמאל דוחה," גם "זה נכנס בגדר של תיקון". מראה לנו את הנהגת הבורא, כדי שאנחנו נייצר כוחות נגד ההפרעות שלו, ובצורה כזאת שנתקדם יחד עימו בהתאמה, רק מהצד ההפוך.
אני לא מתקדם יחד עם ההפרעה. מלבד נקודת האחיזה, "התפיסה" בו, כל היתר הן הפרעות. וההפרעות האלה צריכות תמיד לכוון אותי שוב למסלול.
בצורה כזאת אני לומד את הבורא: אילו הפרעות, באיזה כיוון, אילו היבטים ואילו מישורים הוא מביא לי. ועל ידי זה אני לומד את אופיו, את יחסו אליי, מה הוא רוצה ללמד אותי.
כך גם אנחנו משחקים עם ילד כאשר הוא כבר מוכן ללמוד משהו. אנחנו מציבים לפניו בעיות קטנות, משימות, כדי שהוא יעבוד עליהן. ועל אף שזה קשה לו, הוא רוצה בצורה אינסטינקטיבית לפתור אותן. בצורה כזאת הטבע מפתח אותנו. הבורא צריך לעשות זאת, לעורר בהתאם רצונות גם בהורים וגם בילדים. בסופו של דבר, זה יוצא לנו בצורה אינסטינקטיבית. על פי אותו העיקרון בעלי החיים מלמדים את צאצאיהם.
וכך גם הבורא ממשיך ללמד אותנו, מכין אותנו לעולם החדש. כשאנחנו נוכל לפחות לזחול בצורה עצמאית כמו תינוקות בעולם הזה, כאשר נוכל להרגיש בו בצורה נכונה, אז יתנו לנו יציאה לשם, כדי שנרגיש את העולם הרוחני ונתקיים בו בהתאם למידת התאמתנו, הסתגלותנו.
"זאת אומרת, שישנם דברים (כוחות) בעולם, שבאו (אלינו) מלכתחילה על הכוונה להטות את האדם מדרך הישר (לכיוון שונה), שעל ידיהם הוא נדחה (מהבורא) מקדושה."
כאן מתעוררת השאלה הראשונה: מה זאת אומרת "בורא"? כיצד אנחנו יכולים לתאר אותו לעצמנו? היכן אנחנו יכולים לראות אותו?
ה"בורא" הוא שדה של השפעה ואהבה שנסתר מאיתנו. הוא נקרא "העולם העליון". כלומר, תכונת ההשפעה – זה הבורא. לא צורה, לא משהו מסוים, אלא דווקא התכונה.
את התכונה הזאת אנחנו יכולים להרגיש רק כאשר היא מתלבשת בנו. מחוץ לנו אנחנו לא יכולים להרגיש אותה. לכן, אנחנו משיגים את חומר הרצון ואת התכונה המתלבשת בחומר. התכונה הזאת היא תכונת ההשפעה. חוץ מזה לא קיים שום דבר, רק הרצון ותכונת ההשפעה (הבורא) – בסך הכול שתי דמויות בכל מה שקיים. וכל ההפרעות נועדו להרחיק אותנו מההשפעה.
צריך לשמור על כיוון מדויק: "אני רוצה להשיג את תכונת ההשפעה, כדי שהיא תתלבש בי, כדי שאני כולי אספג בה, כדי שגם הלב וגם המוח יתקיימו לחלוטין לפי תוכנה אחרת". כך גם מאתחלים כונן קשיח של מחשב וממלאים אותו בתוכן שונה לחלוטין. אני הייתי רוצה שזה יקרה לי, שבמקום תכונת הקבלה אני אעבוד לטובת תכונת ההשפעה. ואם בצורה כזאת אני "נתפס" בבורא, אז מייד אני מגלה הפרעות כלפי המסלול הזה שלי.
"והתועלת מהדחיות (מהמסלול) הוא (בכך) שעל ידם האדם מקבל צורך ורצון שלם (סופי), שהקב"ה יעזור לו." כלומר, שיעזור לו להיתפס ברצון הזה, כדי שהוא ימלא אותו, שישלוט עליו או שהבורא ימלא אותו, או שהוא בעצמו ייכנס לתוך הבורא. כל אלה הם אותו הדבר – מה ההבדל?
זה נקרא "דבקות". מדוע? מפני שכתוצאה ממאבקו נגד ההפרעות האלה, מאבק ממושך במשך חודשים ויכול להיות שנים, אדם מגיע בסופו של דבר למצב שהוא רואה שבעצמו הוא אינו מסוגל להשיג את תכונת ההשפעה, אינו מסוגל להתמודד עם ההפרעות. הוא מבין שהוא חלש, שההפרעות האלה נובעות מהבורא – נובעות בכוונה כדי שהוא יבקש מהבורא לשנות את טבעו.
כשאנחנו מגיעים לנקודה הזאת, כאשר מתמלאים כל התנאים האלה, אז אנחנו באמת מגיעים לתפילה הנכונה. בזכות זה מתגלה לנו האור העליון, בונה בנו את תכונת ההשפעה, ובתוכה אנחנו מרגישים את עצמנו קיימים בשדה הכוח העליון, בשדה ההשפעה. החל מרגע זה והלאה האדם מבין, פחות או יותר, היכן הוא נמצא, הוא מתחיל להתמצא איכשהו, להסתגל לעולם החדש.
בו בזמן, ברור שהוא קיים גם בעולמנו יחד עם כל בני האדם, וזה בכלל לא מפריע לו. עכשיו יש לו תוכנה נוספת כמו במחשב.
פעם, במחשבים הישנים היה בלתי אפשרי לבצע שתי משימות בו זמנית, לעבוד במקביל בשתי תוכנות. ורק מאוחר יותר הופיע מעבד מיוחד שאפשר ריבוי פעולות.
אז גם אצלנו מופיע "רובד" אחד נוסף. ברמה הזאת, בעולם הזה אנחנו קיימים, עובדים, פועלים כמו כולם. אנחנו יכולים להתנהג כך שהסובבים לא יראו ולא ידעו מה קורה לנו. אנחנו לחלוטין מבקרים את עצמנו ולא מרגישים שום בעיות, כאשר משתפים פעולה עם הסביבה. אנחנו לומדים, עובדים, מולידים ומחנכים ילדים, מזדקנים – הכול כרגיל, אף אחד לא יודע כלום. ויחד עם זה, בתוכו האדם נמצא בהרגשת העולם העליון, הרגשת נצחיות, שלמות, התקדמות.
יחד עם זה הוא יכול לעבוד בעבודה רגילה לגמרי. מורי, למשל, עבד במחלקה של מס הכנסה כפקיד פשוט. כל פעם שניסו לקדם אותו, להעבירו לתפקיד ניהולי, הוא סרב. הוא לא רצה בעיות לעצמו. מדוע לחשוב על משהו בזמן העבודה, אם במקום זה אפשר לחשוב על שלו, על העיקר. ברור שאף אחד שם לא ידע במה הוא עוסק. יושב אדם, כותב, ממלא ניירות ומתייק אותם. זאת הייתה עבודתו.
אז אל תפחדו מההפרעות בגלל ה"חפיפה" בין שני העולמות. אדם שמשיג את העולם העליון מתמצא מצוין בעולם הזה.
כך גם אצל הילדים קיים עולם משלהם, ואצלנו המבוגרים – עולם משלנו, עם דאגות ובעיות ברמה שלנו. ויחד עם זאת, אנחנו מבינים את בעיות הילדים, יכולים לתקשר איתם, לעזור להם, לחנך אותם נכון וכן הלאה.
אז כל ההפרעות נחוצות רק כדי שאדם ירגיש שהוא בעצמו אינו מסוגל לעשות דבר. ומתעורר בו "צורך ורצון שלם שהקב"ה יעזור לו, כי אחרת הוא רואה שהוא אבוד." עד כדי כך הוא מיואש.
"לא די שלא מתקדם" יותר לתכונת ההשפעה – "רק הוא רואה שהולך אחורה." במילים אחרות מאבד כל קשר, כל משמעות, כל טעם בלהיות יחד עם חבריו, שותפיו לקבוצה, בלימוד, בפעולות משותפות. לפניו מצב נואש.
"שרק ע"י התגברות אמיתי על כל המכשולים למעלה מהדעת…" (אני אוסיף בסוגריים שבמצבים כאלה רק בעזרת הקבוצה אפשר לא לברוח, אלא להמשיך לעבוד עד הסוף, עד הנקודה שבה אדם צריך להיוולד בעולם הבא. אתם מתארים לעצמכם איזה לחץ נחוץ כאן?)
כך גם הוולד מרגיש על עצמו את פעולת הכוחות של האם שדוחפים אותו החוצה, ובו בזמן בעצמו מבצע פעולות מסוימות. בדיוק כאן נחוץ שיתוף פעולה, שבכלל לא קל.
העובר הרוחני בדומה לגשמי, גם מתהפך עם הראש למטה – כלומר, מאבד לגמרי את התוכנה הקודמת שלו. כל מה שהוא חשב על רוחניות, מתהפך – והוא נולד עם הראש למטה, יוצא לעולם חדש לגמרי.
זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת" – כאשר אדם מוכן לכל דבר, העיקר לרכוש את תכונת ההשפעה. שום דבר אחר לא מעניין אותו. הוא מקווה להשיג את העיקר, אך בכל זאת הוא לא מצליח, גם עם הכוונות הטהורות ביותר. כמה שהוא ינסה להיוולד בתכונת ההשפעה החדשה – אין שום תקווה. וכל פעם זה נעשה לו יותר ויותר ברור.
כל פעם יש לו יותר בעיות, לחץ, חוסר הצלחה. שום דבר לא מתקדם. נדמה ש"זאת בכלל לא קבלה, ושום דבר לא יעזור לי – לא הקבוצה, לא הלימוד, לא המורה. אולי מישהו אחר שלמד 50 שנה יגיע למשהו טוב, אבל לא אני…", בקיצור, לאדם יש אינספור תירוצים, נופלת עליו חולשה, עייפות, ייאוש מוחלט.
"אז הוא בא לידי החלטה, שאין מי שיכול לעזור, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו." כלומר, עלינו להגיע למצב של ניתוק מוחלט, חוסר יכולת בעצמנו לעשות משהו.
"וזה דווקא גורם, שיקבע בליבו תביעה אמיתית" לבורא. אני מרגיש בפנים שרק הבורא הוא ההצלה שלי. אני מבין שאיני מסוגל ולא אהיה מסוגל לעשות משהו. בלתי אפשרי לומר זאת לעצמי מראש, צריך להרגיש זאת, להגיע למצב כזה בפועל.
עליי למצוא את הנקודה שאנחנו מכנים "בורא", ולהבין שרק היא מסוגלת לעזור לי, ולא אף אחד אחר. אני לגמרי מפסיד, מאבד את עצמי, ורק "ננעץ" בו ודורש.
ואנחנו לא דורשים, שוכחים, בקשתנו רפויה, אפילו שזה החשוב ביותר. אנחנו לא יכולים לבנות אותה בצורה מלאכותית – עלינו להגביר את הקצב כדי להגיע לכך מהר יותר.
ובכן, אדם זקוק ל"תביעה אמיתית שה' יפתח את עיניו ולבו, ויקרבו באמת לדביקות ה' בנצחיות." כלומר, אני באמת רוצה להיכנס לנצח לתכונת ההשפעה למרות הכול.
הרצון הזה, הדרישה, נולדת בהדרגה. אנחנו לא מסוגלים לגדל אותה בתוכנו בצורה מלאכותית, לא יכולים למקם את עצמנו בתוך מדגרה שהיא תוליד אותנו מהר יותר לעולם החדש. האפשרות היחידה היא לזרז את התהליך בעזרת הקבוצה, על ידי מימוש הבחירה החופשית. כיצד מתרחש הזירוז? פשוט מאוד. אני נכלל באחרים, והם בי. זה הכול. לבד אני יכול לעבור מצבים בקצב שלי – לאט מאוד. אבל אם יהיו לי המון חברים שמתקדמים יחד איתי באותה הדרך, ברור שכל אחד בדרך שלו, בסגנון שלו, תלוי בכל מיני התכונות (מה שנקרא "שורש הנשמה") – אם הם הולכים יחד איתי, אני יכול לחלוק איתם מניסיוני, אפילו במילים. כאשר אנחנו נכללים בפנימיותנו, מתקרבים בינינו כמו בזמן הסדנה, אז אנחנו קולטים את הניסיון ההדדי. בלי שאנחנו מודעים לכך, אבל זה מה שקורה ברמה הרוחנית שנסתרת מאיתנו.
כך, בסופו של דבר, אני מקצר בהרבה את דרכי – בלתי אפשרי לתאר אפילו עד כמה. לפתע, במקום מערכת אחת שלי מופיעות עוד עשרות מערכות שקשורות אלי והן כולן מתחילות לעבוד ביחד, בתוכי, בתוך כל אחד מאיתנו כולל את כל החברים.
זה נקרא "ערבות" – עזרה הדדית רוחנית, כאשר אנחנו מוכנים להתכלל בהכול ולעזור אחד לשני. זהו הקשר האמיתי בינינו, חיבור למען העלייה.
אם זה חסר, אז במשך מחזור חיים אחד האדם לא יכול לעשות שום דבר. הוא יצטרך לעבור מספר גלגולים – יתכן 230 שנה שנשארו לנו עד גמר התיקון הכללי, אם אנחנו נתקדם בדרך ייסורים, מה שנקרא "בעיתו" – בזמנו. ואם אנחנו נזרז את דרכנו, אז כפי שנאמר ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אפשר להגיע אליו תוך 3-5 שנים של עבודה רצינית.
"לאלו אנשים שרוצים באמת להתקרב לה'," לתכונת ההשפעה, באמת "להיתפס" בו, לזנק כמו לתוך המים – "ומשום זה ניתן לו מלמעלה עזרה ובכדי שלא יהיה מסתפק במועט, כלומר שלא ישאר בבחינת ילד קטן בלי דעת." כדי שלא יסתפק במה שכבר הצליח לרכוש ברוחניות.
אדם לומד, עובד, מפיץ וכן הלאה – ואולי זה מספיק לו: "פעם בשבוע אני לומד בקבוצה, פעם בשנתיים מגיע לכנס, מדי פעם עוזר במשהו – לאט לאט אני אגיע…"
רק אם אדם באמת רוצה להתקדם, הבורא שם לפניו מכשולים רציניים ביותר.
"וזה דוקא אם באמת, שיש לאדם הזה רצון אמיתי. אז, האדם הזה מקבל עזרה מלמעלה, ומראים לו תמיד, איך שהוא לא בסדר במצב הנוכחי. דהיינו, ששולחים לו מחשבות ודיעות, שהם נגד העבודה. וזהו בכדי שיראה, שאין הוא בשלימות עם ה'."
כלומר, כדי שלא ירגיע את עצמו, כדי שכל הזמן יהיה מצד אחד בייאוש, ומצד שני בתקווה מוחלטת שברגע הבא יצליח. אנחנו מבינים שזה מתח פנימי גדול מאוד, אבל רק הוא יביא אותנו ללידה הרוחנית.
"ועד כמה שהוא מתגבר, הוא רואה תמיד, איך שהוא נמצא במצב שהוא רחוק מהשפעה ואהבה משאר עובדים."
כלומר זה סימן טוב, זה כמו בנייר לקמוס שבאמצעותו אנחנו בודקים עד כמה התקרבנו לתכונת ההשפעה ועד כמה התרחקנו ממנה. התכונה הזאת דוחה אותנו, אף על פי שאנחנו פונים אליה. אבל אנחנו רואים את חברינו טובים יותר מאיתנו, מקנאים בהם ומזדרזים. וזה סימן להתקדמות.
"מה שאם כן לאדם תמיד יש לו טענות ותביעות, ולא יכול לתרץ את ההתנהגות של הבורא איך שהוא מתנהג עמו". "מדוע הבורא מתייחס אליי כך? מדוע הוא דוחה אותי?" הרי אנחנו נוטים לשכוח. בעוד רגע אנחנו נשכח את מה שרק עכשיו קראנו, ונתחיל שוב לבוא בטענות: "מדוע לא כך? ומדוע לא אחרת? איפה אתה? לאן נעלמת?" – וכן הלאה.
"וזה גורם לו לאדם כאב, מדוע הוא לא שלם עם הקב"ה?"
הכול נראה לנו הפוך ומבלבל – בגלל שקיימות שתי דרגות של יחסים:
• דרגה אחת, זה המילוי שהכין עבורנו הבורא,
• הדרגה השנייה – אלה הם יחסים שלנו עימו.
ואנחנו כל הזמן מתבלבלים בתכנות. אנחנו מתחילים להתייחס לרוחניות, כפי שהיינו צריכים להתייחס לגשמיות. על הבורא, על היחסים בינינו אנחנו מתחילים לחשוב בצורה לא נכונה.
"והגם שנראה לאדם שהוא מקבל לפעמים איזה התעוררות מלמעלה לתכונת ההשפעה, שמחיה אותו לפי שעה, אבל תיכף הוא נופל למקום השפלות לתוך האגו. אולם, זהו הסיבה, שגורם לו שיבוא לידי הכרה," להבין שיש צורך ומשמעות לכל העליות והירידות האלה.
אדם מתחיל להעריך אותן כבר לא לפי עד כמה שטוב לו או רע לו, כלומר, הוא עובר לסוג הערכה שונה: "האם אני נצמד ל"נקודה שבלב" שלי? האם אני נמצא קרוב יותר לבורא ולקבוצה? ואם דרך הקבוצה אני משתוקק לבורא?" זהו תהליך ממושך: אדם כל הזמן משנה את דעתו, עושה הערכה מחודשת: "מסתבר שהערך הוא לא בי, אלא במה שאני רואה מחוץ לי". תמיד צריך להבחין בין שתי רמות ניתוח.
ודווקא זה מאפשר לו להבין "שרק ה' יכול לעזור לו, שיקרב אותו באמת לעצמו.
האדם צריך להשתדל ללכת תמיד בדרך, שהוא דבוק בו יתברך. כלומר, שכל מחשבותיו יהיו בו ית'."
כלומר, על תכונת ההשפעה, על איך להכיר את התכונה הזאת.
"היינו, אם אפילו שהוא נמצא במצב הכי גרוע, ונדמה לו שאי אפשר להיות ירידה יותר גדולה מזו שהוא מרגיש כעת, עליו להשתדל שאל יצא מרשותו ית', כלומר שיש רשות אחרת," שליטה אחרת שאינה מאפשרת לו להיכנס לעולם העליון, לתכונת ההשפעה.
זאת אומרת, שאסור לחשוב שיש סיבה נוספת כלשהי, מקור נוסף כלשהו מלבד הבורא. רק הוא שולט באדם – אבל מוביל אותו בעזרת שתי ה"מושכות", "קו ימין" ו"קו שמאל".
מתוך שיעור מספר 3, כנס חרקוב, 17.08.2012
ידיעות קודמות בנושא:
שמאל דוחה וימין מקרבת
מה זאת אומרת "ללכת בדרך השם"
לא רוצה להיות בובה על חוט!
