דף הבית / המשבר ופתרונו / בן זוג כ"עזר כנגדו"

בן זוג כ"עזר כנגדו"

שאלה: אתה אומר, שבעלי שחי איתי, מולי, עוזר לי למצוא הזדמנות לוותר לו. איך המושג "עזר כנגדו" משתלב עם העיקרון של ויתורים הדדיים בחיי המשפחה?

תשובה: כדאי שנסתכל על החיים לא כ"קיום זמני של החלבון" בתנאים משותפים ארציים, אלא כתהליך שבמהלכו המין האנושי גדל מעל הגוף הבהמי שלו, מקבל תכונות חדשות, משנה ומשפר את עצמו. דווקא בצורה כזאת הוא מתעלה מעל דרגת ה"חי", שהיא הבסיס שלנו, מעל הגוף, מעל החיים הגשמיים, שדורשים לספק את עצמנו באוכל ולהעביר את השרביט מדור לדור, כמו כל עולם החי.

אנו רואים שאדם גדל, רוכש חכמה, מפתח מדע, מרחיב אופקים, מגלה את חוקי הטבע, שמקודם היו נסתרים בפניו. ההתפתחות הפנימית שלנו אינה נפסקת, ואחד מהביטויים שלה הוא שכלי. בעזרת השכל אנחנו מתקדמים קדימה בצורה נפלאה, מכיוון שלזה מעורר אותנו האגו שלנו.

כשאנחנו מפתחים את המדע, מכפילים את הידע, עורכים מחקרים, אנחנו מוצאים אפשרויות חדשות לסיפוק עצמי, לקדמה, להפוך את החיים ליותר נוחים ומוגנים, ובגדול, להביא לעצמנו הנאות. והרי אותם אנחנו צריכים. זה ידוע לסוציולוגים, פסיכולוגים, לכל אחד שמסתכל יותר עמוק לתוך הטבע האנושי. בזה כל החיים שלנו. בכל רגע מהם האדם מחפש איך לעשות לעצמו יותר טוב ונעים.

אך כיום, הפרדיגמה הזאת מגיעה לסופה. האגו שלנו מסיים את ההתפתחות שלו, ונתונים ממחקרים מדעיים רבים, הידע הרב על עצמנו ועל העולם, מראים לאדם שבריצה האינסופית שלו אין ממש צורך.

אנחנו כל הזמן רודפים אחרי תענוג, כמו ארנב אחרי הגזר, ובתוך הריצה הזאת מסיימים את החיים שלנו בתוך המעגל, נופלים ממש בתוך ה"זירה". ומה הלאה?

כשאנחנו צוברים יותר שכל ורגש, רוכשים ידע מדעי על ההיסטוריה, על העולם, על עצמנו, אנחנו סוף סוף יכולים קצת להתעלות מעל עצמנו באמצעות הבדיקה ולראות את השפלות של החיים האלה ושל התענוג העצמי, בחיפוש תמידי אחר התענוג המקסימלי עם הסוף הידוע.

האדם מתבגר לאט לאט. בהתחלה הוא מסתכל על זה בצורה פילוסופית: "אלו הם החיים, מה אפשר לעשות. נו, לפחות אחיה אותם בצורה כמה שיותר נוחה. כולם מדברים בצורה כזאת. הרי אין אפשרויות אחרות. למה לסבול? עדיף לשמוח, ליהנות ואפילו לשגע את עצמי. מכיוון שאין פתרון אחר, אני מוכן אפילו לסמים, העיקר לא לפספס את הכיף של החיים..".

אבל אחר כך מתגלות רמות חדשות של ההתפתחות, ואני כבר לא מסוגל לסבול חיים כאלה שבהם נהנית רק ה"בהמה". הרי אחריו צומח ה"אדם", ואני כבר לא יכול לטפל ב"בהמה" שלי יותר. ה"אדם" שבי מרים את הראש ואינו מסכים לזה. ישנם כאלה שמסוגלים לתת את כל הכוחות לתחזוקה של חיות בית – פרות, כבשים וכו'. אבל לכל דבר יש גבול, וברגע מסוים אדם אומר: "לא, מספיק, אני חייב ללכת קדימה".

פעם היינו חיים בתוך שבטים, וכולם, ללא יוצא מהכלל, טיפלו בבעלי חיים, והיו כמעט באותה רמה איתם. אך גדלנו, והנה אני כבר לא רוצה לגור בין הכבשים, לא רוצה לשרת אותם ולאכול אותם. ולמעשה, אני תלוי בהם יותר ממה שהם תלויים בי. יוצא, שאני אפילו יותר נמוך מהם.

מספיק, אני כבר לא כמו שהייתי פעם. אני רוצה להיות מדען, רוצה להצליח, להתעלות מעל ה"בהמה" שבי. ה"אדם" שבנו צומח מעל הגוף החי ומגיע לכזאת רמה, שבה כבר הוא לא מוכן לשרת את ה"חיה", ומקריב בשביל זה את כל הזמן שלו.

זהו תהליך טבעי ובלתי נמנע של ההתפתחות: בשלב מסוים אני רוצה למצוא משהו שנוגע לדרגה האנושית. מה זה? – אני לא יודע, אבל אני רואה שהחיים הנוכחיים אינם מספקים אותי. אני צריך לעשות משהו גבוה יותר, משהו שעונה על השאלה: "בשביל מה אני חי? למה? ובשביל מה?".

כשאני צופה על הדרך ההיסטורית שלי, אני חוקר את הפרספקטיבה שמתגלה. לאן היא מובילה? אני רואה שבטבע הכול מתרחש לפי סדר של קודם ונמשך ומכוון למטרה מסוימת. בכל חפץ ובכל תופעה אני רואה מטרה, ורק בחיים שלי – לא. היצור הכי נעלה, האדם, מנהל חיים הכי נמוכים.

החיה, לפחות לא חושבת על הדברים האלה, היא מספקת את עצמה, מולידה ומגדלת צאצאים ומתה. בשבילה זה נורמלי, היא לא מצפה ליותר, לא נכנסת לדיכאון, לא בוערת מתשוקה לא מסופקת.

האדם זה דבר אחר. בהמשך ההתפתחות הוא כל כך מתעלה מעל ה"בהמה" שלו, מעל הגוף שלו, ששואל שאלות: "האם אני חייב להיות תלוי בגוף? האם אני חייב לשרת אותו? האם אני לא אמור להתעלות מעליו? אולי אני בכלל יכול להתקיים בלעדיו?".

בעצם השאלות האלה לא כל כך פילוסופיות. הרי לפי המחקרים חלק גדול מהאנשים הם נואשים. ההתאבדות הופכת להיות לתופעה יותר ויותר שכיחה. רבים משתמשים בסמים, לא בגלל שכך טוב להם לחיות, אלא כדי להרגיע את עצמם ולהימנע משאלות בעייתיות. ולמעשה זו שאלת המפתח: "בשביל מה לי לחיות?".

הגשרים של המתאבדים הפכו להיות "שיחת העיר" – התאבדויות הגיעו אפילו למדינות משגשגות ומתפשטות בקרב בני הנוער. הסיבה היא אותה הסיבה: אדם שואל את השאלה "בשביל מה הוא חי", ואינו מוצא תשובה. פשוט אין לו צורך בחיים, נראה שהוא צעיר והכול עוד לפניו: תעבוד, תתחתן, תוליד ילדים, תהנה מהם… אבל אין לו צורך במשפחה, הצרכים שלו הם כבר לא ברמת ה"חי", אלא בדרגת ה"אדם". לכן אנשים לא רוצים להקים משפחה ולהביא ילדים, החלק האנושי גדל בנו כל כך שאנחנו כבר לא רואים לנכון לשרת את ה"בהמה" שלנו.

התופעות האלה אינן מקריות והן מתגלות במשך חמישים השנים האחרונות ונובעות מכך שהשאלות שלנו קיבלו איכות חדשה, עומק חדש, ואנחנו לא יודעים כיצד להתמודד איתן. האדם שואל: "מהו סוד החיים? בשביל מה אנחנו חיים? למה הטבע יצר את גוף האדם בכזאת תבונה עם כל המערכות שלו?". האבולוציה זה תהליך מדהים: מהמערכות הכי פשוטות, מהאמבות הפרימיטיביות הוא הגיע לפסגת ההתפתחות. בשביל מה? עם איזו מטרה? הרי אנחנו רואים שמאחורי כל פעולה של הטבע עומדת חכמה יוצאת דופן ויש לה מטרה שנקבעה מראש. הטבע יודע מראש לקראת מה הוא הולך. הכול כפוף לחוקים נוקשים. אבל אנחנו לא רואים את התוצאה, ובחוסר האונים שלנו אנחנו הכי אומללים מבין כל שאר היצורים.

כך או אחרת, את הבעיות האלה צריך לפתור. הרי האנושות הגיעה למשבר הכללי, לקריסה סופית. המצב הוא קריטי, מסוכן, עלוב, אנחנו כאילו חיות קטנות שהלכו לאיבוד, לא יודעים לאן ללכת. ואם אנחנו לא נפתור את הבעיות האלה, אז מאין ברירה, מתוך האיומים והפחד הפנימי נתחיל להילחם אחד עם השני. צצות סכנות חדשות יותר ויותר: אקלים, אסונות, אבטלה, עוני, רעב, מגפות… כמה אדם יוכל לסבול?

ולכן שאלת המפתח על המשמעות מתעוררת לא אצל קומץ אנשים, אלא בעצם אצל כל מי שמתמודד עם הדילמות המודרניות. אם בחור צעיר לא רוצה להתחתן, ובכלל, לא רוצה כלום מהחיים, אלא מעדיף "לשכב מתחת לעץ, ויהיה מה שיהיה", אז בשבילו זה כבר לא פיוס, אלא ייאוש. אין לו כוחות והוא לא יכול להתחיל את החיים, אפילו אם נפתחות לפניו פרספקטיבות רחבות. "תבחר את העיסוק שלך לפי טעמך. אנחנו נותנים לך הכול: השכלה, ים של אפשרויות…" אבל הוא לא רוצה. התהליך כבר עבר.

ולכן זאת לא פילוסופיה. אנשים מיום ליום מבינים יותר טוב שבעצם הם מנהלים משחק, כאילו מישהו משתעשע איתם. אתה יכול לקבל את המשחק הזה ולשמור על החוקים שלו, להוריד את עצמך ל"קרקע", לתענוגים רגילים: אוכל טעים, סרט מעניין, נחמה מהרשתות החברתיות… אם תצליח להוריד את הראש, להפחית את הציפיות שלך, להשתיק בך את השאלות על משמעות החיים, אז תוכל לשרוד עד המוות. אבל אם לא תצליח בזה, אם ההתפתחות תעשה את שלה ותשאיר לך מעט אפשרויות כדי שתוכל לשכוח, אז החיים שלך קשים.

ואלה לא קשיים רגילים. הרי העולם מלא בשפע, אבל תראו איך אנחנו משתמשים בו…

אז, לפנינו ישנה בעיה מאוד גדולה, והמשפחה זה האמצעי הראשון לפתור אותה. היא מאפשרת לתת דוגמה למה אני אמור לכוון את ההתפתחות שלי כדי למצוא את התשובה לשאלה הנצחית על הקיום. כשאני רוכש את היכולת לוותר, אני יכול במודע, בצורה מחושבת, בכוחות הפנימיים שלי, דווקא בהתרוממות מעל הטבע הבהמי שלי, להתחיל לסרב לבקשות של עצמי.

ובצורה כזאת אני יוצא מתוך עצמי ורוכש את הרגשת הסביבה. כנגד בת הזוג שלי, השותף שלי, אני יכול ללמוד ביטול עצמי, להקטין את האגו שלי, בלי לרדת מדרגת ה"אדם" לדרגת ה"חי". אני לא הופך להיות יותר פשוט, פרימיטיבי, מוגבל, לא נועל את השכל שלי, אלא להיפך, אני פועל בצורה מחושבת ובאופן מודע כדי להשיג את הרגשת הזולת – את מי שנמצא בתוכי.

אני מתחיל להרגיש את הסביבה איך שהיא באמת. אני יוצא מתוך הקופסא עם חמשת הפתחים, מהגוף עם חמשת החושים, כי כאן בפנים, אני בסופו של דבר, משרת את ה"בהמה" שלי.

ודווקא הפתרון הזה מהווה בשבילי דרגת ה"אדם". אז איך לממש אותו? הרי בשביל זה אני אמור לקבל איזו תחושה זרה, חיצונית, שמגיעה באמת מאיפה שהוא מחוצה לי.

היום אני רואה את העולם דרך חמשת החושים הבהמיים שלי. לפניי נמצאת תמונה שרואה הבהמה. אבל אני רוצה לראות את העולם כמו שהוא באמת. ולכן אני חייב לבטל את עצמי, לבטל את האגו שלי ולהתחיל להצטרף להרגשות ולכוונות של הזולת.

אז על מי אני צריך להתאמן? על אותו האדם שנמצא מולי, על בן הזוג. מכאן מגיע הביטוי הזה "עזר כנגדו". ואז בזכות ה"התעמלות" הפנימית הזאת, אנחנו בהסכמה הדדית מתעלים מעל החלק הבהמי שלנו לדרגת ה"אדם".

אם אני בונה בתוך עצמי יכולת להרגיש את הזולת, במקרה הזה, אשתי, בצורה כזאת אני כבר מקבל יכולת להרגיש כל אחד, ובכלל, את כל העולם, את כל המציאות. ולהרגיש באמת צורה אובייקטיבית, בלי קשר לתכונות האישיות שלי, מעליהן. הרי אני מקבל רצונות ומחשבות של השותף, בן הזוג, ודרכו רוצה להרגיש את העולם. אני כאילו לא קיים בעצמי, אני כאילו נמצא בתוכו ודרכו מרגיש את המציאות.

זה נותן לי חושים חדשים, מעבר לראייה, שמיעה, טעם, ריח ומישוש, חמשת איברי החישה החיצוניים. בצורה כזאת אני מקבל את השיטה לצאת מעצמי.

לכן אנחנו בנויים בצורה כזאת, שבן זוג בשבילי הוא "עזר כנגדו", ואני יכול יחד איתו להתעלות מעל החיים הבהמיים לחיים רוחניים באמת. "רוחני", במובן, שדרך הזולת אני יוצא משליטת הגוף, מהשליטה המלאה שלו, ונמצא בשליטת המחשבות והרצונות שנמצאים מעל הגוף. בצורה כזאת, העיקרון "ואהבת לרעך כמוך", זה הכלל של הטבע עצמו. כשאני שומר על הכלל הזה, אני מקבל הרגשה של הטבע האמיתי החיצוני.

למעשה, אין לנו דרך אחרת. המשפחה מתפוררת, העולם מתרסק, הולכים וגוברים חוסר האונים, הייאוש, התלות בסמים. והכול מתגלה רק בשביל לדחוף אותנו קדימה, ליציאה מהמסגרת האגואיסטית. בצורות כאלה הטבע מכריח ומעורר אותנו לעלות למדרגה חדשה של הרגשה מעל החומריות של המציאות. הרי ה"אדם" זה מה שמונח מעל הגוף שלנו, מעל ה"בהמה".

בעיקרון אני מורכב כאילו משני גופים. אחד מהם זה מערכת החלבון שלי, והשני זו המודעות שלי, הרצונות והמחשבות שלי שלא משרתים רק את ה"בהמה" שלי, אלא גם את מה שנמצא מעליה, כמו רוכב שרוכב על הסוס. על ה"רוכב" הזה אנחנו מדברים עכשיו: איך להתאים אותו מעל ה"סוס"? באמצעות מה להתעלות מעל ה"בהמה"? ובכן, "עזר כנגדו" נותן לאדם אפשרות כזאת.

שאלה: יוצא, שאני כאילו בונה את הקומה השנייה?

תשובה: נכון. בקומה הראשונה אני עדיין מרגיש את הגוף שלי עם חמישה החושים שלו, דרך האגו שלי. ומעל זה אני בונה קומה שנייה, שעליה אני מרגיש את החיים דרך מישהו אחר. ה"מישהו" הזה פשוט עוזר לי לצאת מעצמי. הרי בכל מקרה אני צריך להימצא בתוך משהו. בתוך מה אני אבנה את עצמי החדש? אני צריך סוג של "מעטפת", שאוכל להיכנס לתוכה. ולכן "עזר כנגדו", זה אומר, שלכל תכונה שיש לי יש משהו נגדי. זאת אומרת, שאם אני מסוגל לצאת מעצמי ו"להיכנס", "להתכלל" בתוך הזולת, זה אומר שאני הצלחתי לעלות למדרגה יותר גבוהה.

שאלה: ובכל זאת, למה בדיוק אנחנו מתכוונים כשאנחנו מדברים על הוויתורים במשפחה?

תשובה: קודם כל, אני צריך להבין שוויתור זה לא משהו שלילי. כשאני מוותר, אני מוותר על האגו שלי, כדי לרכוש משהו יותר גבוה, יותר שווה. אני בכלל לא הופך להיות עבד של הבן זוג שלי. בוויתור שלי אני בעצם מודה לו על הזכות שניתנה לי לצאת מעצמי. הרי הוא עוזר לי, הוא מוציא אותי החוצה.

חוץ מזה, כמו שנאמר, "כל הפוסל במומו פוסל". אני מסתכל על השותף שלי דרך הפריזמה של האגו שלי ורואה דבר שלילי, לפי התכונות שלי, ולא של השותף. השותף רואה את התכונות שלו כטובות ונכונות, ואני להיפך. בצורה כזאת, כאן כבר אין את האמת האובייקטיבית. ולכן אנחנו צריכים לראות את הדברים האלה בתור דוגמאות שעוזרות לעלות.

שאלה: האם יש גבול לוויתורים?

תשובה: אנחנו עושים עם בן הזוג עבודה משותפת, כל הזמן דנים בזה. בכלל, בעל ואישה יכולים להיות לגמרי פתוחים אחד עם השני. הרי לא סתם הם נקראים "חצאים" ודווקא ביחד הם מרכיבים את האחד השלם. בעבודה הרוחנית, כשבני הזוג רוצים להתעלות על עצמם, אין להם שום סודות אחד מהשני. דווקא להיפך, ככל שהם מגלים יותר, כך יותר טוב. אם השותפות שלהם בנויה משותפות הדדית, אז אין בכלל גבול לוויתורים, עד שכל אחד ירגיש את האחר יותר ברור מעצמו. ואז המדרגה האנושית של האדם עולה מעל ה"בהמית".

בצורה כזאת בני הזוג רוכשים אמצעים, כלים, שעוזרים להרגיש את העולם בצורה אובייקטיבית, ללא שום פנים, בלי קשר לאגו של כל אחד. עכשיו הם רואים "עולם הפוך". פעם אשתי הייתה בשבילי "עזר כנגדו", ואני ראיתי את כל העולם כנגדי, ועכשיו הוא מתהפך, וכל מה שראיתי כשלילי בעולם, הופך להיות חיובי. אני רואה שכל העולם הוא טוב, וששורה בו תכונת הנתינה והאהבה.

הכול עניין של איזה "משקפיים" להרכיב: שחורות או לבנות. אנחנו לא רואים יותר דברים שליליים, אנחנו משלימים זה את זה. הרי כל אחד התעלה מעל עצמו באמצעות הזולת. אני "מתכלל" בתוך הרצון והמחשבה שלה, והיא בתוך שלי, ואנחנו שוב הופכים להיות "גוף אחד", כמו אדם וחווה. כמו שני עיגולים, אנחנו משתלבים זה בזה, יוצרים שטח משותף, וכך מגדילים אותו, עד שנהפוך לאחד.

השטח המשותף הזה כבר מראה על העלייה מעל עצמי, וככל שהוא יותר גדול, כך גם העלייה יותר גבוהה. במקום הרצונות והמחשבות שלי, אני מקבל את הרצונות והמחשבות של בת הזוג כיותר חשובים, ואת שלי אני משאיר בשבילה. ואותו הדבר היא עושה כלפיי. בצורה כזאת, כל אחד מאיתנו כאילו "מתכלל" בתוך השני ורואה את העולם דרך הפריזמה של השכל והרגש שלו.

זה נראה, "אבל איך אני יכול להיות במקום אשתי?", אבל העניין כאן לא בה ולא בתכונות שלה. היא יכולה להיות פרימיטיבית, או להיפך, מפותחת מאוד, זה לא משנה. מה שחשוב, זה שבצורה כזאת אני מקבל אמצעי שמאפשר לי לצאת מעצמי. וכשאני יוצא, אני מגלה שהמהות היא לא בה, אלא באפשרות עצמה שהיא נותנת לי. לפניי נמצאת מערכת… אחת, ואני יכול לצאת מ"בהמה" שלי ולהתכלל בתוכה.

וכשאני מתחיל להתלבש, אני רואה כבר לא את האישה. קודם כל, אני נמצא מחוצה לי, זה מה שחשוב. ואז אני מתחיל להסתכל על העולם דרכה, דרך "משקפיים" חדשות. והחידוש הוא בכך שהם אינם תלויים באגו שלי. כשאני משתמש בתכונות האגואיסטיות שלה ומקבל אותן במקום שלי, מתנתק מעצמי ומתלבש בה, בצורה כזאת אני רוכש אמצעי שמאפשר לי לצאת מה"קופסא" שלי. ואז, באמצעות האמצעים החדשים האלה, אני רואה "עולם הפוך", ובמילים אחרות, נגדי, השוכן מעל האגו שלי.

שאלה: למה בעצם האגו שלי כל כך בעייתי? למי לי לצאת ממנו? הרי בעצם הוא מגן עליי.

תשובה: הוא מגביל אותי. כמובן, אני משאיר אותו כדי שישרת את הצרכים הבסיסיים ה"בהמיים" שלי, אני עושה הכול כדי לתחזק את הגוף, אני נותן לו אוכל, מין, משפחה. ומעבר לזה, האגו הוא רק הפרעה, ואני לא זקוק להגנה שלו. הרי אם אני יוצא החוצה מתוך עצמי, מי יכול להזיק לי? להיפך, אני רואה עולם אחר, האנשים נראים לי אחרת. עכשיו אני רואה לא דרך הפריזמה של האגו, ולכן אני לא ניזוק. הרי כל נזק נגרם דווקא לאגו.

היציאה מהטבע האגואיסטי שלי יוצרת עבורי מצב חדש לגמרי. הפחדים נעלמים, הדאגות, אף אחד לא מזיק לי. כל זה, תכונות של אהבה עצמית, שבהם אני לא נמצא יותר. אני רכשתי גישה אחרת לחיים, לעולם. ואם אני יוצא לגמרי החוצה, אז לאף אחד אין סיכוי להזיק לי. להיפך, אני מגלה, שכל העולם הוא טוב. ואם מתגלה לי איזה נזק או סכנה, זה רק מראה במה עוד אני צריך לתקן את עצמי ולהתעלות מעל עצמי.

שאלה: אם בני הזוג מפתחים גישה כזאת ומתחילים להסתכל על העולם דרך אחד את השני, אז איך זה מתבטא בקשר שלהם?

תשובה: עכשיו, כזוג, הם נמצאים במדרגה האנושית ולא "בהמית". הם משרתים זה את זה וקשורים זה לזו ברמה אחרת ורק בשביל זה הם קיימים.

אחרת בשביל מה להתחתן? כדי להביא ילדים? כדי לשרת איזה גוף של מישהו? יש לי גם ככה כל מה שנדרש: את האוכל אני קונה בסופר, המין יותר מזמין. אז בשביל מה משפחה? מה היא תיתן לי חוץ מבעיות?

אז כאן אנחנו מקבלים אפשרות להתעלות מעל רמת ה"בהמה" לדרגת ה"אדם". ובשביל זה כדאי להתחתן, כדאי לחיות ביחד, בתנאי אם יש לי שותף אמיתי ואמין.

שאלה: איך זה מתבטא בחיי היום יום?

תשובה: בחיי היום יום כל רגע אנחנו מבינים שנמצאים בתהליך מסוים הדדי, וכל אחד עוזר לשני בדרך הזאת. אך, זה לא אומר שאנחנו מנהלים מערכת יחסים אידיאלית. האידיאל שלנו הוא בזה, שכל הזמן נמלא זה את זו, כל הזמן נספק "דלק" לפרטנר שלי, נמלא באנרגיה, ביגיעה לקראת המטרה המדהימה, כדי שכל אחד יוכל להתעלות מעל עצמו. שם, מעבר לרמת ה"חי", אנחנו רוצים לחיות באמת בהרמוניה מושלמת, זאת אומרת, כמו שתי נשמות ולא כמו שני גופים.

זה נותן לנו יכולת להרגיש זה את זו, בפנים, בשלמות, וחוץ מזה להרגיש בדיוק כך את כל העולם. הרי אם כבר יצאתי מעצמי, אז אני רואה את כל המציאות בצורה אחרת: היא לא תלויה יותר באגו שלי, ואני מביט בה באובייקטיביות.

והמבט האובייקטיבי מגלה לי כאלה תופעות, שאפילו לא יכולתי לחשוב עליהן, כאלה דברים שלא יכולתי לראות מקודם, מכיוון שהאגו הסתיר אותם ממני. הסתכלתי על העולם דרכו, והוא באופן מלא "סינן" את התפיסה שלי, הראה רק מה שהבטיח לו הנאה או איום. ועכשיו הכול פתוח לפניי, ואני רואה את העולם ללא עיוותים אנוכיים, כמו שהוא.

שאלה: אבל אני צריך לדעת אילו גורמים מביאים לי תענוג ואילו סכנה?

תשובה: ברמת ה"חי" לפי הצרכים ההכרחיים – בוודאי. לכן אנחנו ממשיכים להאכיל את ה"בהמה" שלנו, נותנים לה סיפוקים מיניים ומשפחתיים, משרתים זה את זה בצורה הדדית. אנו מספקים לו כל מה שהכרחי, מכיוון שהצרכים החיוניים זה "לא יגונה ולא ישובח". הקן משפחתי, הדאגה על הכושר הגופני והבריאות, כל זה נשאר כמובן. דברים כאלה בכלל לא קשורים לאגו, גם לבעלי החיים יש אותם. כל אחד ימשיך לקבל אותם במידת הצורך.

אולם עכשיו מדובר על ה"תוספת", על איך אנחנו ביחד נגדל ברמת ה"אדם". וזה תוספת של כוונות ורגשות חדשים ביחסים עם בן הזוג.

שאלה: האם ביחסים כאלה לא יהיה מנגנון שיראה לי ממה אני יכול ליהנות וממה אני צריך להיזהר?

תשובה: יהיה, אבל לא קשור לאגו, אלא לרצון לצאת לקראת הזולת ולממש אותו. בהתחלה אני אפעל לפי העיקרון "ואהבת לרעך כמוך". במקום אהבה עצמית – אהבה לזולת. אני "אתלבש" בו ואעשה את כל הפעולות, הרגשיות והשכליות, שאני מוצא בו.

שאלה: אבל אני אוהב את עצמי.

תשובה: זה העניין, שהאהבה הזאת מכוערת. היא משקרת לך, היא מכסה ממך את המציאות האמיתית, וכתוצאה מכך, אתה כל הזמן דואג ל"בהמה" הזאת.

כמה אפשר לאהוב אותה? אתה נאמן, מכור לה וכל הזמן דואג לה. ואף שעבדות כזאת נראית לך כאהבה, צריך לעשות חשבון: כמה שווה לתת מאמצים כדי להאכיל את ה"בטן הזאת שלא יודעת שובע?".

ולהיפך, כשאתה יוצא מעצמך, אתה מתפטר מהדאגות על עצמך בדרגת האדם ומקבל דאגות על הזולת.

שאלה: ומי ידאג לי?

תשובה: אף אחד. אתה לא תצטרך את זה. לא יהיו לך אפילו שאלות על זה.

שאלה: לא חסרות לי דאגות על עצמי, ועכשיו אני מקבל גם דאגות על האחרים? ומה זה בעצם דאגה לזולת?

תשובה: לדאוג לזולת, זה אומר, לספק את כל הרצונות והתשוקות שלו יותר מאם הן היו שלי. זאת האהבה: אני מספק רצונות של מישהו באמצעות האמצעים שברשותי, במקום דאגות וצרכים שאני מגלה בתוכי. כל האפשרויות והיכולות שלי, כל הדאגות והרצונות אני מעמיד לטובת הזולת, כדי לספק אותו. ובמקרה כזה הצרכים הגשמיים שלו הופכים להיות הצרכים הרוחניים שלי, זאת אומרת, דרגת ה"אדם" שלי.

מדובר כאן באנשים שמבינים שהם צריכים להתעלות מעל ה"בהמה" שלהם. אם אדם שוכב על הספה, מלטף את הכלב שלו וטוב לו, אז אין על מה לדבר, חוץ ממדרגה שלא התפתחה עדיין מספיק באדם.

אולם, ישנם אנשים שלא יכולים להמשיך להיות עם ה"כלב" שלהם, הם חייבים להתעלות מעליו. ובשביל זה צריך עזרה מבחוץ, מצד בן הזוג – "עזר כנגדו". היא באמת עומדת כנגדי וכתוצאה מכך אני מרגיש דחייה, שנאה. כאן ביחסים של בני הזוג מתגלים מצבים מאוד קשים: הם מנהלים קרב, יש ביניהם סכסוכים, עימותים, ובאותה עת הם יכולים לעזור אחד לשני בצורה הדדית. הם כל הזמן צריכים להיזהר מליפול לתוך השורש ה"בהמי" שלהם, מה שיהיה ממש אסון. כי אז כל הטוב שהם השיגו ביחד יהפוך לרועה כפול לכל אחד אישית. ואם הם יצליחו להחזיק את עצמם למעלה, אז ייהנו מהתהליך ומהתוצאה שלו.

יכול להיות, שנמצא לזה הסבר חלופי, אבל כך או אחרת, זאת האהבה.

אז, "אהבה", זה כשאני משתמש ביכולות שלי רק בשביל לספק את הזולת. במקרה כזה אני אוהב אותו, ברבע, בחצי או במאה אחוז. כך מודדים את האהבה: אני חייב לתחזק את הצרכים ההכרחיים של המצב הגשמי, ה"בהמי", ואת כל היכולות לשמש רק לטובת לזולת.

איך אוכל להשיג אהבה כזאת? מה התועלת ממנה? ומה היא תיתן לי?

כאן צריך להראות לאדם שמשפחה, בן זוג, וקשר הדדי גבוה ביניהם יכולים להיות האמצעי לעלייה למצב יותר גבוה. ואז זה דבר כדאי. ואם הכול מסתכם בקיום ה"בהמי", האדם לא ירצה את זה. טוב לו גם ככה, אז בשביל מה ויתורים ומאמצים? האפשרות היחידה, כשברור לו שבזה הוא רוכש נצחיות, משהו יותר נעלה. זה מה שצריך להסביר לו.

ברור שזה לא פשוט, העצלות והאגו נעמדים כאן כמו קיר. ובכל זאת זה אפשרי, כי הרצון של האנשים הוא חזק, הם מחפשים את זה, הם רוצים להרגיש התכללות הדדית כזאת, שנקראת "אהבה", ורק לא יודעים את המפתח לזה. וזה אומר שאנחנו צריכים להקים מערכת חינוך שתלמד מה זו אהבה, דרך תרגילים, סדנאות וכו'.

אהבה "בהמית", זה אהבה עצמית, סיפוק אינסטינקטיבי של עצמי, שברור לכולם. אבל לעולם חסרה אהבה אמיתית. כל אדם מחפש ולא מוצא אותה בחיים ה"בהמיים" שלו, ביחסים המודרניים בין בני הזוג. ולכן הוא לא רוצה להתחתן. אבל אם נראה לו שזה אפשרי ושבמקום ריקנות הוא יוכל לקבל איזה מילוי מיוחד, אם נעשה איתו כמה תרגילים, סדנאות, דיונים, אם לשים אותו תחת השפעת הסביבה, אז, אני בטוח שהוא ישיג את הרצוי.

הרי היום לאדם אין יותר איך לספק את עצמו. הוא ריק. אנשים טסים בעולם בחיפוש של משהו מיוחד, משוטטים בערוצי טלוויזיה, בלי למצוא את הדבר הנחשק. כל העולם עסוק בכך, איך למלא לעצמם את הראש במשהו, בלי להשאיר שנייה בשביל לחשוב, מכיוון שאין יותר גרוע מלחשוב ולהבין את מה שקורה. כך אנחנו בנויים…

אז בואו נסתכל מהצד השני: בשביל מה כל הבלבול הזה? בשביל מה הסמים? בשביל מה למלא את החיים בשטויות? הרי אנחנו בכוונה בונים אותה כך, כדי שהיא כל הזמן תעסיק אותנו בדאגות. החברה חיה ברעש והמולה תמידיים, רק בשביל לתת לאנשים "עבודה", למלא אותם במשהו. ואחרת על מה הם יחשבו? מה יעשו? היום אפשר לשחרר חצי מהעולם מהעבודה, אבל מה יהיה עם האנשים? במה הם יעסקו? ישבו כל היום בחיבוק ידיים? זה היה אפשרי לפני כמה מאות שנים, אבל לא היום. וזה אומר שחייבים לספק להם איזו תעסוקה. הממשלות והמנהיגים בכוונה מקימים מערכות ומנגנונים כאלה, כדי שאנשים יסתובבו בהם כמו סנאי בגלגל, מותשים, עסוקים במשהו.

אבל היום, כשמתקרב גל האבטלה, הפתרון היחיד הוא ללמד אותם אהבה.

מתוך התוכנית "חיים חדשים", שיחה מס' 41, 26.07.2012

ידיעות קודמות בנושא:
טנגו משפחתי: כולם רוקדים
הנישואין גורמים לעושר ואושר
ביושר ובכנות שמשקיטים תרעומת

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest