אסון ביפנית

דעתו של ר. אדגמוב, בלוגר שזוכה ל-60,000 קוראים: "עכשיו כותבים על התופעה החברתית באזורי יפן שעברו חוויה אכזרית ביותר של אסונות טבע. בדרך כלל, לאחר רעידות אדמה, שריפות או הצפות, מתחילים לפעול בוזזים, נערכות ביזות נרחבות, מגיע כאוס והפקרות.

כך זה היה בניו אורלינס, בהאיטי ובצ'ילה. כל זה אינו קיים ביפן. בעלי המכולות הורידו את המחירים, התושבים עוזרים זה לזה, הם מתחממים יחד סביב המדורות, מחלקים ביניהם בצורה צודקת את המזון, מוותרים זה לזה על המקום בתור.

הסוציולוגים תולים את התופעה הזאת באופי המיוחד של היחסים בחברה היפנית. היפנים מרגישים את עצמם "בסירה אחת", חלק מרשת חברתית אחת. ביפן לא מקובל להראות את המצב שלך ולמשוך תשומת לב לרגשות שלך. גם כך מובן שרע לך. תחזיק מעמד ואל תראה זאת.

רמת הפשיעה במדינה היא נמוכה, המשטרה יעילה ומערכת הענישה היא הומאנית ומשתדלת להחזיר לחברה את האדם שמעד. עוסקות בכך גם הוועדות הסוציאליות המקומיות וגם החברה בכללותה.

והעיקר, כמובן, הוא שהעם מרגיש מאוחד, לא במילים ולא בסיסמאות, אלא הלכה למעשה. זוהי אומה מלוכדת ומאוחדת שמגנה על עצמה מבפנים בעזרת השיטות המסורתיות, המגע המשותף והרגישות לזולת.

ארנה קלאנד, פרופסור באנתרופולוגיה חברתית, כותב על הרעב שפקד את יפן בשנת 1732. לא היו שם שום הפרות סדר, הראשונים שמתו היו הגברים, והאחרונים – הילדים. זה כל כך שונה מאפריקה, שבה הקורבנות הראשונים של האסונות והרעב הם הילדים, ואילו הגברים שורדים, מפני שהם חזקים ונאבקים למען עצמם!"

ידיעות קודמות בנושא:
ʺאלה הם ילדייʺ
הפיתרון נמצא בינינו
הצרה של העולם היא הצרה שלי