רצח גדליה בן אחיקם הוא ההתנקשות הפוליטית הראשונה שבה יהודי רוצח יהודי. הרצח התרחש במצפה באזור מדבר יהודה לפני 2,591 שנה בדיוק. ממלכת יהודה נכבשה אז על ידי הבבלים, בית המקדש הראשון נחרב, ונבוכדנצר מלך בבל שלט בארץ. בימים ההם הבבלים החריבו את ירושלים, הגלו את רוב אנשי האצולה היהודית אל בבל (עיראק של היום), וריכזו בשטחי יהודה את הפועלים העניים שנותרו על מנת שיספקו מזון לחיילים ששהו במקום.
נבוכדנצר מינה את גדליהו בן אחיקם, בן למשפחה מכובדת מיהודה, לנציב יהודי מטעמו. תפקידו היה לפקח על הסדר החברתי בקרב המיעוט הכבוש שנשאר, מעין "שגריר לענייני יהודים". גדליה חשש מפני הפלונטר הפוליטי שרקחו מלך בבל ומלך עמון, אך נאמן לעצת ירמיהו הנביא, איש הרוח הבכיר באותו הדור, הוא מתמקם בעיר מצפה, מערבית לירושלים, ונכנס לתפקידו כמושל הממלכה.
בתוך פחות מחודשיים הוא מאחד את שארית פליטי החורבן, משקם את היישוב היהודי, ומשיב את החיים למסלולם. כתוצאה מכך מתחילים לחזור לישראל יהודים רבים, תושבי הארצות הסמוכות, אך איש מהם לא ידע שמתחת לאפו של גדליה נרקמה המזימה…
ישמעאל בן נתניה, נצר לשושלת המלוכה של בית דוד, לא השלים עם העובדה שלא הוא ירש את ההנהגה, וקיווה לתפוס את השלטון בארץ יהודה. מתודלק באש הקנאה הוא מגייס קבוצת יהודים, ויחד הם קושרים קשר לחסל את גדליה. הוא חובר למלך עמון (ירדן של היום) שחש מאוים מהתחזקותו המחודשת של היישוב היהודי, וגדליה בראשו, ויחדיו הם מוציאים את תוכניתם הזדונית לפועל בערב ראש השנה.
בעיצומה של סעודה חגיגית שבה מארח גדליה את ישמעאל ואנשיו, קם ישמעאל ורוצח את גדליה "הבוגד" ועל הדרך טובח גם בכל תומכיו. ישמעאל, שקיווה לעלות לשלטון, נתקל בדחייה ובהתנגדות עזה מצד הקהילה היהודית, והוא נאלץ לנוס על נפשו ולמצוא מקלט בעבר הירדן. תושבי יהודה, שחששו מנקמת הבבלים, נמלטו גם הם למצרים, ובעקבותיהם היגרו אחרוני היהודים לארצות נוספות, וגלות בבל מתחילה באופן רשמי.
שנאת החינם שפרצה ביהודה קטעה את התקווה להתחדשות ולבניין, והביאה להתפוררות נוספת ואחרונה בחברה הישראלית. היא גרמה לקץ הריבונות היהודית בארץ ישראל, וסיימה בפועל את תקופת הבית הראשון – סמל האחדות והערבות ההדדית. מאז ועד היום, נהוג לציין מדי שנה את הפילוג שקרע בינינו ועקר אותנו מהארץ כיום צום ותענית.
3,000 שנים חלפו מאז הרצח, ולא הרבה השתנה ב"ממלכת יהודה" מודל 2019. עם ישראל מחולק למחנות ולשבטים בעלי תפיסות עולם והשקפות שונות. הפירוד והקיטוב חוגגים, היחס לכל צורת הנהגה מזלזל ושנאת החינם פושה בכול. צום גדליה אותו מציינים היום, בעשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים, הוא יום של חשבון נפש עמוק, אשר בו עלינו לברר מה יכול לאחד אותנו כעם.
ככל שנברר ונעסוק ביסודות הטבעיים של עם ישראל – האחדות, הערבות ההדדית ואהבת הזולת – כך נקדים להגיע להכרה שהסיבה לכל הסבל בחיינו הוא האגואיזם – הכוח השלילי שבטבע. כנגדו אנו זקוקים לכוח החיובי – כוח ה"תורה" הטמון בחיבור בינינו.
רצח גדליה והתענית שנקבעו לזכרו הם תזכורת לכך, כמו שכותב הרמב"ם: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה. ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים, שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב".
לעוד תכנים: https://rhs.webflow.io
לציון יום פטירתו של מורי הרב"ש
אתמול ציינו יום מיוחד מאוד, יום הסתלקותו של הגדול, החכם, מורה הדרך שאלפי תלמידיי ואני משתדלים בכל ליבנו ומאודנו ללכת בעקבותיו ולהשיג את צעדיו, הרב ברוך שלום הלוי אשלג.
כל מקובל גדול בדורו עשה עוד צעד קדימה, במטרה לקרב את חכמת הקבלה לעם, לעולם, שתהיה בהירה ומובנת לכולם, מוכנה להרגשה, להשגה. הרב ברוך שלום הלוי אשלג, שאנחנו קוראים לו בקיצור הרב"ש, עשה את הפסיעה האחרונה; ממנו והלאה חכמת הקבלה מוכנה ומזמינה כל מי שיש לו שאלות על החיים ומהותם, על בני האדם ומטרתם בעולם, לקבל תשובות במילים פשוטות, יומיומיות, עם דוגמאות חיות מוחשיות. מי שקורא את כתביו של הרב"ש, אין סכנה שיתבלבל בנבכי החכמה, ילך לאיבוד ויטעה בפירוש הדברים.
הרב"ש לא המציא דבר, אלא עמד על כתפיהם של כל ענקי המקובלים שהיו לפניו, מרבי עקיבא והלאה, עד האר"י, הרמח"ל, הבעל שם טוב, ואביו מולידו, המקובל יהודה אשלג בעל הסולם. הוא אסף וסיכם את כל מה שהם גילו לאנושות, ונתן לנו אותו בצורה מוכנה, סדורה, שאפשר לקחת, להשתמש ולממש.
אביו של הרב"ש, בעל הסולם, הרחיב וחבק בכתביו את כל העולמות, הוא גם נגע בהבדל בין הפילוסופיה וחכמת הקבלה, נתן סקירה מקיפה של ההיסטוריה של עם ישראל עם ההווה ויעודו, והעמיק להסביר את התפתחות האנושות בכללות. מכיוון שהרב"ש בצניעותו נזהר לא להראות את עצמו כאחד הגדולים, כאביו ושרשרת המקובלים שלפניו, הוא התמקד בלימודו במסגרת עבודתו הפנימית של האדם. זאת הסיבה שעד היום אנחנו לא רואים את הגובה האמיתי שלו, לא יודעים מיהו וכמה גדול היה.
אני חושב שהעיקר הגדול ביותר שלמדתי ממורי הוא שהכול עובר, גם המצבים הקשים ביותר, ועל האדם להישאר תמיד יציב, עיניו קבועות במטרתו. גם כאשר נראה שהיא רחוקה ואולי אף בלתי מושגת, זה לא עניינו – הוא ממשיך להיות מכוון אליה בלי הפסק.
יש מטרה לקיומנו, והיא לפרוץ בכוחותינו ומבחירתנו מעולמנו הצר, מטבענו האנוכי שלא רואה מעבר לאף של עצמו, אל אהבת הזולת, אל תכונת האהבה, אל עולמו הפתוח האינסופי של הכוח העליון, שאין בו שמץ של פנייה עצמית, כולו תענוג מהשפעה ונתינה.
לפעמים המטרה הזו נראית לעוסק בה לא מציאותית, בלתי אפשרית. לפעמים היא נעלמת כמו שמש מאחורי עננים, העולם מסתובב בכיוון הפוך ממה שחשב שצריך להיות, לא כמו שתכנן. ואף על פי כן צריך לדבוק במטרה הזו שמושגת ביציאה מעצמו לאהבת הזולת, ואז פתאום יגלה ששוב היא נמצאת לפנינו, רצויה ומציאותית. אנחנו נגיע אליה כולם.
עם ישראל וכל האנושות הקרועה והמסוכסכת מתקרבים מיום ליום לגלות שהמצב חסר סיכוי, שהטבע שלנו מוביל אותנו להשמדה עצמית, ואם לא נכניס בינינו את אהבת הזולת כך שכוח עליון ישרה בה, לא נשרוד. עבור הרגע הזה עבדו כל המקובלים והרב"ש, שניקח ונממש ויהיה לנו טוב.
קראו עוד בטוויטר שלי.
קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
