קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
מה שגיליתי על עצמי…
יום אחד, לפני מספר שנים, אני ותלמידי דורון גולדין, הגענו לשבעה של אשת חברי הקרוב, ג'רמי לנגפורט, שעימו למדתי יחד אצל הרב"ש. הכרתי מצוין את יעל, אשתו של ג'רמי, זיכרונה לברכה. בשבעה פגשתי גם את שמעון איטח, אחיה של יעל. הוא היה התלמיד הצעיר ביותר בקבוצה שלנו, בחור כבן עשרים באותם ימים.
ישבנו, דיברנו, ואיטח אמר לפתע: "אתה יודע, מיכאל, אני זוכר מקרה אחד, שלא סיפרתי לך עליו. באחד הימים הסתכסכת עם הרב"ש ולא נסעת אתו לים". "כן, זה נכון, זה קרה פעמים ספורות במהלך השנים" אמרתי.
"יצא כך שנסעתי במקומך", הוא המשיך. "אני זוכר שהרב"ש ואני עמדנו על רצועת החוף, רגע לפני שנכנסנו למים, ואני שאלתי אותו: 'רב'ה, למה אתה צריך את מיכאל? תעזוב אותו. למה אתם תמיד יחד?'. אתה יודע מה הוא ענה לי? 'למיכאל יש נשמה מיוחדת. יש בו נקודת אמת חזקה מאוד. לכן אני נמצא איתו'".
ישבתי ושתקתי. לא ידעתי מה לענות. הרגשתי לפתע שאני יושב מול הרב"ש. הרגשתי כאילו הוא יושב כאן, ממש מולי, ואני, כהרגלי, מנסה לאחוז בכל מילה שלו. הבנתי שהרב"ש לא דיבר על נשמה גדולה כלשהי שכביכול יש לי, אלא על ההשתוקקות שבערה בי לגילוי האמת. על הכאב שקרע אותי כי טרם גיליתי אותה. וכל מה שנדרש ממני אז – ואת זאת הבנתי מצוין – היה להחזיק בו מתוך הלב. להחזיק במקובל הענק הזה דווקא עם הלב שלי, ולהודות לגורל, לבורא, על הפיס שבו זכיתי, על ההזדמנות שקיבלתי, ועל האושר העצום הזה שנקרא "להיות ליד הרב"ש". לעולם לא אתעייף לחזור על כך, פעם ועוד פעם.
✅קראתם את הפרק ה-12 מתוך הספר "תמיד איתי", המגולל את סיפור חייו של הרב ד"ר מיכאל לייטמן לצד מורו הרב"ש. לרכישת הספר >> http://bit.ly/3SSIrTh
לפרוץ מבין המְצָרים
איך כולם הסתכלו עליי לפני חמישים שנה בבלארוס – מקום שבו בקושי שמעו על ישראל – כשהרגשתי שאני צריך, חייב לצאת משם לארץ ציון, שאין לי שום ברירה ואני לא רוצה שום דבר בחיים חוץ מלהגיע אל חופיה. מכל הצדדים לחצו עליי: "אל תצא", "מה תעשה שם", "יכולים להכניס אותך לכלא", ועוד ועוד. ולא יכולתי להקשיב, ידעתי שאני מוכרח, שזאת הדרך שלי.
אחרי כמה שנים של סירוב עלייה זה קרה. עליתי לישראל. וכאן אותו דבר: איך הסתכלו עליי כשהתחלתי לשוטט ולברר, לעבור ולשאול, לחפש מישהו שיסביר לי למה חיים, בשביל מה. "למה, מה חסר לך?". אבל הייתי חייב לצאת לקבל מענה על השאלות הגדולות של הקיום והיקום – וכאן ידעתי, בישראל חייבת להימצא לי תשובה.
כך משמיים הובילו אותי לארץ ישראל, ובתוכה, אחרי הרבה חיפושים, בלילה גשום אחד, הובילו אותי למורי הטוב, החכם, הרב ברוך אשלג (הרב"ש), שפתח איתי את ספרי הקבלה, פנימיות תורת ישראל, וענה לי אחת אחרי השנייה, בסדר מופתי והיגיון מדעי, על כל השאלות שהתרוצצו בי מילדות ולא נתנו לי מנוחה.
כמו אביו, המקובל בעל הסולם, גם מורי הרב"ש חי ולימד בחברה החרדית. מקומי היה להיות אבן יסוד בלימוד חכמת הקבלה לקהל הרחב, החילוני. בזמנים שבהם התחלתי ללמד, אנשים לא הרגישו בה צורך: "מה זה, פילוסופיה?", "זאת פסיכולוגיה?", "בשביל מה לי, זה דת נכון?", "מה רוצים ממני, צריכים להתפלל שלוש פעמים ביום?", עד שלאט-לאט התחיל להתברר לי איך להסביר את החכמה, ולקהל התחיל להתבהר מהי.
בחלקה תרמה לתהליך השתדלות מאומצת מצידי, הייתי מוכן לעשות פשוט הכול כדי שהישראלים ישמעו איזה אוצר נמצא בידם ובמה הוא מחייב אותם. ובחלקם הזמן והטבע עשו את שלהם; בישראלים התחיל להתעורר דחף פנימי להכיר את החכמה, לדעת מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים.
היום אנחנו מתקרבים כאומה שלמה לאותו מצב שהרגשתי ברוסיה ואחר כך בישראל; המצב שעבר עד היום בטפטוף לבודדים, יהפוך לזרם שידחק אותנו אל בין המצרים. כי אם פעם יכולנו להירגע בדירה שרכשנו בעמל, במשכורת נוחה ופנסיה מובטחת, פה ושם נסיעות לחו"ל, בעתיד הקרוב הם כבר לא יספקו לנו כוחות לקום בבוקר. נתחיל להרגיש שאנחנו לא מסוגלים יותר להחזיק ככה בחיים, החומר כבר לא ימלא אותנו, המצב המידרדר במדינה יוסיף להכבדה ונרגיש חנוקים: נדחפים לפינה ואין לאן לברוח, צר פה וחשוך כמו בצינוק, חייבים לצאת, לפרוץ לאור יום, למקום שיש בו רוח.
המקום הצר והדחוק, אלה חיי האדם שחש את עצמו בלבד, עיניו מופנות תדיר פנימה לחפש סיפוק רגעי לגופו. רוח של חיים נושבת בו רק כשהוא פורץ מבין המצרים אל הרגשת הזולת, לכלול בו את אחיו, לדאוג להם, להיות איתם כאיש אחד בלב אחד.
הזכות והחובה האלו טמונים בתורת ישראל, חכמת הקבלה: השיטה לפרוץ מגבולות עצמי אל לב חבריי הישראלים, הציונים, ומשם כאחד לצאת לכלול עימנו את כל העולם, כל האנשים כולם, עד בעלי החיים, הצמחים ואפילו הדוממים. לצאת לקשר עם הכוח העליון הכולל בו את כולם.
✅ צפו חינם בסדרת הסרטונים "מסע לעולם פנימי" >> http://bit.ly/3bRSfaS
קראו עוד בטוויטר שלי.
