קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
למדינת ישראל דרושים חלוצים
בשנת 1974 הגעתי עם משפחתי ארצה ומיד שיכנו אותנו בבית מלון בחיפה, שם היה אולפן העולים. כל משפחה קיבלה חדר במלון שבו למדנו וסעדנו. יום אחד נודע לי שאחד המלצרים שמשרת אותנו הוא בעל המלון, שמסר את המקום לשירות הסוכנות לכמה שנים, כדי שהעולים החדשים יוכלו להיקלט יפה.
נדהמתי לשמוע על המעשה המיוחד. התפעלתי לגלות שישנם אנשים שמוכנים להקטין את עצמם בכזאת גדלות נפש. זאת החלוציות שדיברה בו: נקודה שנפתחת באדם והוא חייב לעשות משהו עם החיים שלו, אינו יכול לסכם אותם רק בניהול בית מלון או שניים. יש לו דחף לאידאה, למטרה גדולה.
נקודת החלוציות נמצאת בכל נפש יהודית. היא קול קורא לתיקון הנשמה. קול דק מאוד ונסתר, אבל כשהוא מתגלה לפעמים אנחנו מוכנים להיות חלוצים בכל תחום. גילוי יבשות, פריצות דרך מדעיות, מהפכות מדיניות, יצירות שוברות מוסכמות – בכל מקום שמתרחשת בו התפתחות אפשר למצוא יהודי.
החלוציות נמצאת בדמנו, כי לזה נוצרנו כעם ישראל עוד בבבל לפני כ-3,800 שנה, בזמנו של אברהם אבינו שאסף בה את כל מי שנטה להיות חלוץ, ללכת לפני האנושות דאז לקראת "ואהבת לרעך כמוך" כנגד האגו שפרץ, בלל את שפתנו והפריד בינינו, הרחיק מתחושת הטבע ומקיומו של כוח עליון.
כל פנימיות התורה שלנו, חכמת הקבלה, נמשכת משיטת אברהם ובנויה לחנך אותנו להיות חלוצים, ולא פלא שעברנו היסטוריה ארוכה שכולה הכנה לתפקיד הגבוה, המאוד נעלה של התקשרות אנושית שתתגלה בה תכונת הנתינה והאהבה של הכוח העליון.
החלוציות שלנו לא נגמרה בבניין הגשמי של המדינה, בהקמת הצבא וביישוב האדמה. אלו היו רגעים חולפים בהיסטוריה שמתוכם היינו צריכים לקום כחלוצי הרוח של העולם, הראשונים לחיבור לבבות. כבר ברגעי הקמת המדינה היו מקובלים ששאפו לפרוץ דרך החלוציות הגשמית לזאת שאליה נועדנו, אבל לא הצליחו להתקשר עם החלוצים, גם לא עם אבות היישוב כמו גורדון, אחד העם, בן-גוריון וצייטלין.
למרות שדעותיהם היו קרובות, אבות היישוב נעצרו מצידו האחד של ה"מחסום" שהמקובלים קראו לפרוץ. מאבקים קשים היו אז בין זרמי חלוצים ומנהיגיהם, והם לא יכולים היו לשמוע שהמאבקים נובעים מאותו יצר שכנגדו קמה החלוציות הרוחנית.
זה כל מה שהיה חסר ועודנו חסר לחלוציות הגשמית, המשפט והרעיון הקושרים אותה לייעודה המקורי: "כדי לעשות נחת רוח". אנחנו חייבים לכוון לעשות נחת רוח לכוח העליון דרך כל פעולה ופעולה שלנו כאומה. ומה יגרום לו נחת רוח? החיבור בינינו, חיבור שיפרוץ דרך לעולם כולו.
אם האידיאה הזו תהיה חזקה, אם קריאת הכלל תישמע ממנה וכל ישראלי יתכלל בה, נרגיש שהחלוציות מדברת בנו, שהמטרה מחייבת ואנחנו מסוגלים לעשות הכול למענה בלי שום בעיה.
חוגגים יום הולדת, לא עצמאות
77 שנים אנחנו חוגגים עצמאות למדינת ישראל. 77 שנות גאווה על שהקמנו במו ידינו: צבא חזק, כלכלה יציבה, טכנולוגיה מתקדמת, רפואה מעולה ועוד, אבל למרות כל ההישגים המרשימים האלה, דומה שלא זכינו באמת לעצמאות. לאן נעלם חזון העצמאות שלנו?
ב-1974 התחולל אחד מאותם הרגעים שלא אשכח לעד. ישבנו בבית הארחה בווילנה בערב יום חמישי בציפייה דרוכה, כשלפתע צלצל הטלפון. אני עונה ומקבל את הבשורה: "לייטמן, אתה רשאי לעלות לארץ ישראל". הלב פעם בחוזקה מרוב התרגשות, ודמעות של שמחה הציפו את עינַי. הרגע שציפיתי לו במשך שנים, ובעיקר בארבע השנים האחרונות שבהן הייתי מסורב עלייה, הגיע סוף סוף.
תמיד רציתי לעלות ארצה, ומרגע שהחלום החל לקרום עור וגידים, לא בזבזתי ולו שנייה אחת. בתוך פחות מ-48 שעות ארזתי מכל הבא ליד, החתמתי את המסמכים הדרושים למעבר, הליך שבדרך כלל נמשך כחודש וחצי, וכבר בבוקר יום ראשון הייתי על הרכבת בדרכי לווינה. משם עלינו אשתי, בני הצעיר ואנוכי, לטיסה היישר לנמל התעופה בן גוריון.
במהלך המסע פגשנו במשפחות יהודיות רבות. פרט לאחת, כולן היגרו לארצות אחרות ברחבי העולם, לחפש לעצמן עתיד מתוק. לי לא היה צל של ספק היכן נמצא המקום הטוב ביותר עלי אדמות. בתוכי פנימה ידעתי שביתם של היהודים הוא בארץ ישראל.
המציאות במדינת ישראל של שנות השבעים עוד נשאה עמה מעט מרסיסי החזון החלוצי. אך במקום שנשכיל לתת מקום וחשיבות לאיחוד בינינו, כל מגזר שמר בקנאות על הצביון שלו, כל קבוצת עולים התקבצה בסביבתה, וכל עדה הסתגרה בתוך עצמה. נדמה שבמקום להפוך לעם אחד חזק ומאוחד, העתקנו את הגלות אל תוך גבולות המדינה. המאבק המשותף למדינה עצמאית הפך אט-אט למאבק איש ברעהו, ופינה את מקומו לפילוג ולקיטוב.
77 שנים חלפו מאז הקמת המדינה, ובמקום לחגוג את העצמאות שלנו, אנחנו חוגגים יום הולדת סמלי למדינה. סופרים את השנים שאנחנו חיים על אדמת ישראל כעם "חופשי", כביכול. אך האם מצבנו החברתי השתפר במשהו? האם בעזרת הצבא החזק, הכלכלה היציבה, הטכנולוגיה והרפואה מהמתקדמות בעולם, נעשינו שמחים או בטוחים יותר על אדמתנו? עושה רושם שאנחנו תלויים בעולם בַּכּול… ביום כזה מוטל על כל אחד ואחת מאיתנו לעצור ולשאול את עצמו: לאיזו עצמאות ישראל זקוקה באמת?
כדי להיות עצמאיים עלינו "לכבוש" את העולם ביחס טוב וידידותי, ולזכות לאהדה מכל ארצות תבל. באנושות של היום מתגברים רוע ושנאה בקצב מסחרר, כוח אגואיסטי אכזר שמפריד בינינו ומאיים לכלות הכול: טרור עולמי, מלחמות עולם, משברים פיננסיים ואקולוגיים, מכות הגירה ואינספור מאורעות מזוויעים שמתגלים בין בני האדם, עמים ומדינות. הדבר שחסר לעולם בימים אלה יותר מכול, הוא שיטה לחיבור מעל כל הסכסוכים והמחלוקות.
העולם לא יושב בחיבוק ידיים נוכח המכות שהוא סופג, הוא חש בתת-מודע כי האשמים במצב הם היהודים, או ליתר דיוק, ישראל. למה אנחנו? כי בידינו נמצאת השיטה לחיבור, חכמת הקבלה. קיבלנו אותה מאברהם אבינו לפני למעלה מ-3,500 שנה בבבל העתיקה, ועל בסיסה נוסד עם ישראל. מאז הופקד בידינו ונמצא באחריותנו המפתח ליצירת חיים טובים, לנו ולכל האנושות.
תפקידנו הוא להיות "אור לגויים", כלומר, לספק דוגמה לאחדות ולסולידריות אשר מתוכה יקבלו העמים השראה ויכולת ליצור קשרים נכונים שיובילו לבסוף להרגשת עצמאות. כך, במקום להפנות כלפינו אצבע מאשימה, אומות העולם יעריכו אותנו, ואף יבקשו ללמוד מאיתנו את שיטת החיבור. אך תחילה עלינו ליישם את השיטה על עצמנו, וכשנהיה מאוחדים מספיק, הכוח החיובי שייווצר מהחיבור בינינו יחלחל מיד אל אומות העולם, ומתוך הקשר הפנימי שנמצא בין כל חברי האנושות, יאזן את הכוח השלילי. אז "עצמאות ישראל" לא תהיה רק הכרזה יפה הכתובה על גבי מגילה, אלא התנערות טוטלית מכוח הפירוד שקורע ומרחיק אותנו זה מזה. כשנממש את ייעודנו, נזכה לא רק להרגשת עצמאות מדינית אלא גם לעצמאות כלל עולמית.
קראו עוד בטוויטר שלי.
