קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
הרב"ש ואני – זו כבר קבוצה
העובדה שהייתי תמיד לצד הרב"ש השפיעה על יחסיי עם החברים. היה להם קשה לקבל את זה. דיברתי על כך עם המורה שלי, אך הייתה לו דעה אחרת בנושא. הוא ענה לי בצורה קצרה ועניינית: "עליך להיות לידי".
הגיע חג הפסח. זה היה חג שהרב"ש קיים ללא פשרות. היה זה חג שהוא תמיד העביר בגפו, מבלי לאפשר לאיש להתקרב אליו. כולם ידעו זאת.
ואילו הפעם, ללא שום התראה מוקדמת, הוא לקח אותי אתו למגרש הנטוש שליד בית הכנסת שלנו, לשריפת החמץ. וכך קרה גם במשך כל השנים הבאות. לעיתים, בנו יחזקאל הצטרף אלינו, אבל לרוב, עמדנו שם שנינו, לבד.
החמץ נשרף באש. אני עמדתי לידו, מבלי לזוז. הייתה זו זכות עצומה עבורי. כל תנועה שהוא עשה, נעשתה מתוך מתח פנימי אדיר! הפעולה "הפשוטה" הזאת – שריפת החמץ, שעבור רוב האנשים אינה אלא פעולה חיצונית – הייתה עבורו בעלת משמעות עמוקה. היא הייתה שקולה לשריפת כל האגו שלו, כל חייו שאינם מכוונים לבורא.
חג ה"פסח" בעצמו מסמל את ההתנתקות מהקרקע, את היציאה לממד עליון, למדרגה רוחנית נוספת, שאליה המקובל מתרומם ושאותה הוא רוכש, מתוך מאבקו העיקש עם עצמו.
עמדתי שם ושתקתי, מתוך חשש שמא אפריע לו. עצרתי את נשימתי, ויחד עם זאת, אותה שאלה שתמיד חזרה על עצמה, קרעה אותי מבפנים. ברגע שהסתיים הטקס, לא הצלחתי להתאפק, ושאלתי: "מתי כבר אשיג זאת בפועל?! מתי פעולה זו תהפוך ליותר משריפת חתיכת לחם? מתי כבר אוכל להיפטר בפועל מהאויב הזה שלי, מהגאווה השלי, מהאהבה העצמית, מהאגו?! מתי?!".
על הצעקה הזאת שהגיעה מעמקי נשמתי, הרב"ש לא ענה. הוא הביט בי כמעט בלגלוג. תגובתו עוררה בי סערת רגשות! איך ייתכן שאני כמעט פורץ בבכי, קורא לעזרה מעומק ליבי, והוא…
בחלוף זמן קצר, אבין שהוא צדק, כמו תמיד. שגם באותו הרגע הרב"ש רצה בטובתי, שהוא רצה שהצעקה שלי תהפוך לתפילה.
✅ קראתם את הפרק ה-13 מתוך הספר "תמיד איתי", המגולל את סיפור חייו של הרב ד"ר מיכאל לייטמן לצד מורו הרב"ש. לרכישת הספר >> http://bit.ly/3SSIrTh
קראו עוד בטוויטר שלי.
