קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
הפחדים שלי (מתוך הספר "תמיד איתי")
הרב"ש זרק אותי בין הפטיש לסדן. פעם הבנתי, ופעם לא. פעם הרגשתי, ופעם לא. פעם הוא היה גדול בעיניי, ופעם היה עליי להילחם על גדלותו. המאבק המתמיד הזה חישל אותי.
ואז ביום בהיר אחד, הבנתי שכבר חלף חודש מאז אשפוזו בבית החולים ושבקרוב הוא ישתחרר. נחרדתי מעצם המחשבה הזאת. מה יהיה איתי כשהוא ישתחרר? לא, זה לא יכול להיגמר! איני יכול לוותר על השיעורים הליליים הללו שלנו לטובת משהו אחר. איני יכול לתאר לעצמי שלא אכין לו עוד את הקפה שלו בסגנון ירושלמי, כמו שהוא אוהב – כף קפה שטוחה, מהולה במים רותחים, בלי סוכר.
הייתכן שיסתיימו אותם רגעי שקט, שבהם אנחנו יושבים זה מול זה, רק שנינו, והוא עוצם את עיניו, משתתק וחושב, ואני ממש מרגיש עם מי הוא מדבר?!
באותם רגעים, כל כך חששתי להפריע לו; פחדתי לזוז, לנשום… וכשהוא נהג להתחיל לקרוא בקולו הגרוני הגבוה, רציתי שזה יימשך לעד! אני זוכר איך תפסתי את עצמי במחשבה: כמה שהוא דומה לסבא שלי! כמה שהוא קרוב אליי! וכמה שאיני מסוגל לחיות בלעדיו!
ההתקרבות שלי אליו, החלה דווקא בבית החולים הזה, בבית החולים "שלנו". אני כותב "שלנו", ו"שהיינו מאושפזים שם" – משום שכך באמת הרגשתי במשך כל אותו הזמן. גם מבחינתי וגם מבחינתו.
חששותיי התבדו מהר מאוד. שחרורו של הרב"ש מבית החולים היווה את אות הפתיחה לסיפור המשותף שלנו. התחלנו לטייל ביחד בקביעות. הלכנו לטייל בפארק, נסענו ליער בן שמן, שוחחנו ארוכות, שתקנו יחד – התחלתי לחיות!
לאחר השחרור מבית החולים, הרב"ש היה חלש מאוד. הוא טופל בכמות גדולה מאוד של אנטיביוטיקה בבית החולים, עד שכאשר הגענו ליער או לפארק, היה עליי לחנות ממש בקרבת הספסלים.
הוא נהג לצאת מהרכב, ללכת מספר עשרות צעדים ולומר: "אשכב מעט". היה עליי להניח מספיק מהר את מזרן השטח שלי על הספסל, כדי להספיק להניח אותו תחתיו. הרב"ש היה נשכב עליו ונרדם לשעה-שעה וחצי, כמו תינוק.
ואני… אני, שמרתי עליו בשנתו. עישנתי בקרבת מקום, וקראתי את הטקסטים שנתנו לרב"ש לבדיקה. היו אלה מאמרים של בעל הסולם, שלאחר מכן יצאו לאור בכרך הראשון של הספר "פרי חכם".
כשהרב"ש קם משנתו, מזגתי לו תה או קפה חם מהתרמוס. הוא התיישב לידי ודיברנו מעט. לא רציתי לרוקן אותו ממעט הכוחות שהוא צבר. ואז הוא נהג לפנות למעבר על הטקסטים. הוא עשה זאת לאט לאט.
היראה שבה הוא התייחס לכל מילה שכתב אביו, הייתה ניכרת. הדהים אותי לגלות באיזו מידה הוא הרגיש כל התערבות בטקסט, כיצד הוא איתר באופן מידי כל התערבות זרה. "כאן שונתה מילה", "כאן הוכנס משפט", "אלה אינם דברי אבי", "לא ייתכן שהוא כתב כך". כבר אז הבנתי שיש ביניהם קשר פנימי ובל ינותק.
הדבר המדהים ביותר היה שהוא לא טעה, אף לא פעם אחת. הוא אמר לי, שאסור לתקן את מה שנכתב על ידי מקובל. אפילו אם זה נראה לא הגיוני, אפילו אם ישנה טעות דקדוק, שגיאת כתיב, פליטת פה – אסור לתקן, שכן איננו יודעים מה נכון ומה לא!
אנחנו כה קטנים, וההיגיון שלנו כל כך לא הגיוני ביחס לאמת העליונה, כך שעדיף שלא להתערב, משום שנטעה בכל תיקון שנעשה. המקובל יודע בדיוק מה הוא רוצה למסור. ולכן, כל דבר שנכתב על ידו, בדוק, מאומת ולא מוטל בספק.
זה היה יחסו של הרב"ש לכתבים של אביו – בעל הסולם. ולכן כל כתבי הרב"ש ובעל הסולם שיצאו לאור תחת ידי ותחת ידי תלמידיי, נאמנים גם הם למקור, וראו אור בדיוק כפי שנכתבו. מבחינתנו, היה זה כלל בל יעבור.
אני זוכר שקראנו ביער בן שמן את המאמר הפותח את ספר "פרי חכם" של בעל הסולם – "אחור וקדם צרתני". הרב"ש קרא לאט, הוא היה עדיין חלש. אך לאט לאט, לנגד עיניי ממש, ראיתי איך כוחותיו חוזרים אליו.
הוא התיישר, עיניו נדלקו. השורות הראשונות החזירו אותו לחיים: "אחור וקדם צרתני…". הוא הרגיש את המילים הללו, זו הייתה התפילה התמידית שלו. "כי באמת 'מלכותו בכל משלה' והכול ישוב לשורשו, כי 'לית אתר פנוי מיניה' ['אין מקום פנוי ממנו']". המילים האלה חיו בו. הן עיצבו את כל מחשבותיו ומעשיו.
לא לחינם, לצד "שמעתי", חוברת שרשם בזמן שיעוריו אצל אביו בעל הסולם, תמיד היה מונח ברכבנו ספר תהילים. כשהרב"ש לקח לידיו את הספר, הוא תמיד נפתח מעצמו במזמור קל"ט – אותו המזמור שהפך ליסוד למאמר "אחור וקדם צרתני".
הרב"ש כמעט ולא הביט באותם דפים מוכרים ומרוטים. הוא הכיר בעל פה את התפילה הזאת של דוד המלך, משום שהייתה זו גם תפילתו:
א לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר יְהוָה חֲקַרְתַּנִי וַתֵּדָע.
ב אַתָּה יָדַעְתָּ שִׁבְתִּי וְקוּמִי בַּנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק.
ג אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ וְכָל דְּרָכַי הִסְכַּנְתָּה.
ד כִּי אֵין מִלָּה בִּלְשׁוֹנִי הֵן יְהוָה יָדַעְתָּ כֻלָּהּ.
ה אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה.
ו פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי נִשְׂגְּבָה לֹא אוּכַל לָהּ.
ז אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח.
ח אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ.
ט אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם.
י גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ.
יא וָאֹמַר אַךְ חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי.
✅ קראתם את הפרק התשיעי מתוך הספר "תמיד איתי", המגולל את סיפור חייו של הרב ד"ר מיכאל לייטמן לצד מורו הרב"ש. לרכישת הספר >> http://bit.ly/3SSIrTh
קראו עוד בטוויטר שלי.
