קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
היום שבו התחלתי לחיות
אני זוכר ששאלתי את הלל מתי אוכל לבוא לשיעור בוקר של הרב"ש. עד אז, למדתי רק בערבים. שיעור רגיל של הרב"ש התחיל בשעה שלוש לפנות בוקר, ונמשך עד לשעה שש בבוקר.
אמרתי: "אני רוצה מאוד להגיע לשיעור בבוקר". הלל ענה שיתייעץ עם הרב"ש. "מתי?" שאלתי. "אשתדל עוד היום", ענה. "אפשר עכשיו? אני אחכה", אמרתי. הלל הביט בי, השתהה לרגע ושאל: "ומה אם הרב"ש עסוק עכשיו?". "יש לי זמן", עניתי.
הלל עלה לקומה השנייה, שבה גר הרב"ש, וחזר במהרה. "רב"ש מסכים", הוא אמר. "תבוא". ברגע זה, לפני כארבעים שנה, החל שלב חדש בחיי, השלב החשוב ביותר שבהם – השלב שדווקא אותו אני מכנה: "החיים".
גרתי ברחובות, אך מדי לילה הייתי מגיע לשיעור בבני ברק. זינקתי מהמיטה עוד לפני השעה שתיים בבוקר! רצתי לרכב וטסתי לבני ברק, מונע על ידי רצון להגיע כמה שיותר מהר לאולם הלימוד שלנו, הקריר והחשוך למחצה. רציתי להיות מהראשונים שמגיעים אליו, להכין לעצמי קפה בזריזות ולפתוח את "תלמוד עשר הספירות" בצורה אקראית, בכל דף שלא יהיה. לעצור הכול, לרכון מעל לשורות של הטקסט ולהשתדל להרגיש דרכן את בעל הסולם, לחדור לעומק הכתוב, דרך המילים של המחבר… אך האם זה בכלל אפשרי?! ואז הגיעו כולם, הרב"ש ירד מהקומה השנייה והתחלנו ללמוד.
לא היינו רבים אז. רוב התלמידים כבר הלכו לעולמם. אך אני עדיין זוכר כל אחד ואחד מהם – את המבטים, את השאלות, את תשובותיו של הרב"ש, ואת הדממה שהשתררה בחדר כשהוא עצם את עיניו. פחדנו לעשות תנועה קלה, כדי לא להפריע לו. כך התחלתי את לימודיי אצל הרב שלי, אצל הרב'ה. ואילו חיים מלכה החליט להמשיך ללמוד אצל הלל.
כבר בשיעור הבוקר הראשון שהגעתי אליו, הבאתי עימי מכשיר הקלטה. הבנתי מיד שאיני רוצה לפספס אף מילה. חיכיתי כל כך הרבה זמן ליום הזה, והיה בכוונתי להקליט את הכול!
הנחתי את הרשמקול על השולחן, ולפתע שמתי לב לכך שהרב"ש נבהל. הוא הביט ברשמקול, בחן אותו, ולא ידע איך להתייחס לזה. הוא שתק, ולא התחיל בשיעור.
העניין הוא, שלא היה נהוג לתעד את שיעוריו, כפי שלא היה מקובל לתעד את שיעורי אביו, בעל הסולם. לא בעיפרון, לא בעט, ועל אחת כמה וכמה, לא במכשיר הקלטה. וכעת, ביום בהיר אחד, הכול יוקלט, כל מילה ומילה.
הוא אמר לי: "לא, אתה לא מפעיל אותו". מאמצי השכנוע הרבים שלי לא הועילו. הוא לא הסכים. הבנתי שאם לא אחשוב על פתרון, לא אסלח לעצמי כל חיי.
נסעתי לתל אביב וקניתי מכשיר הקלטה מיוחד. התיישבתי מול הרב"ש, והראיתי לו את כל אפשרויות ההפעלה שלו: "זה לחצן העצירה, שבאמצעותו ניתן לעצור את ההקלטה; בלחצן זה – מעבירים קדימה או אחורה, ניתן לאתר כל מילה ומשפט שהוקלטו; ועל ידי לחיצה כאן, ניתן למחוק הכול, אם תרצה…".
הוא הקשיב בתשומת לב, וניסה בעצמו את המכשיר מספר פעמים. הוא לחץ על כל הכפתורים. ובזמן שהוא בדק את המכשיר, הסברתי לו שככה זה בדור החדש, ושכאלה אנחנו, הסטודנטים – התרגלנו להקליט ולרשום הכול, לסכם. "אם איני כותב, איני שומע", אמרתי. "אנחנו ריקים ושטחיים, צריך למלא אותנו איכשהו…".
והוא הבין. הוא הבין שכאשר יצטרפו תלמידים חדשים כאלה, הם יצטרכו להתחיל ממשהו. הם יזדקקו להקלטות. והוא הסכים, כי הוא היה מהפכן, בכל תחום. הוא הציב תנאי אחד בלבד – שהרשמקול יונח לידו, והוא בעצמו יחליט מה להקליט ומה לא.
כך הוא ניהל את ההקלטות, מאותו יום ובמשך כל השנים. כך הצטברו מעל לאלפיים שעות מוקלטות של שיעורים. והמון שרטוטים. ואני… אני ישבתי לצידו, רשמתי ושרטטתי הכול. לפעמים הוא תיקן את השרטוטים שלי, ולפעמים שרטט אותם מחדש לחלוטין.
הזמן חלף, והתחלתי להבין מדוע הרב"ש התנגד לתיעוד מכל סוג שהוא. הבנתי למה הוא התייחס לזה בזלזול קל. פעם אחת, הוא אפילו זרק לעברי: "מה זה משנה אם הסברתי לך משהו או לא…". הוא אמר זאת, משום שהוא דרש שהשינויים יתרחשו בתוך האדם. אדם צריך להכניס לתוכו את הדברים ששמע, ולא לרשום אותם על גבי נייר או להקליט אותם במכשיר הקלטה. הדברים צריכים לחדור דרך רשת הזיכרון, פנימה, לחלחל עד הלב ממש ולהדהד שם.
בכל אורח חייו, הוא הראה לי מה פירוש הדבר להיות אדם חדש בכל יום, להתחיל בכל יום מִדף חדש, מבלי לערב בו שום נגיעה מאתמול, מתוך ההבנה שהבורא דורש שינויים בלב, ולא דוחות על חומר שנלמד בעל פה.
✅ קראתם את הפרק השישי מתוך הספר "תמיד איתי", המגולל את סיפור חייו של הרב ד"ר מיכאל לייטמן לצד מורו הרב"ש. לרכישת הספר >> http://bit.ly/3SSIrTh
היום אנחנו חוגגים את איחוד ירושלים, עיר הבירה של העולם, עיר שלם, עיר שלום. יותר מהכול אנחנו צריכים לגעת במילים היפות האלה הקשורות בה ולהרגיש אותן מבפנים. לחיות אותן.
ירושלים היא עיר מיוחדת, שבעצמה לא נמצאת עכשיו בדרגה הרוחנית שהיא קרויה על שמה, וגם אנחנו לא מתייחסים אליה ככזו. בינתיים היא מין סמל עבורנו, משחק קטן, אבל לעתיד לבוא, אם נעלה את עצמנו כאומה לדרגה המותאמת למושג ירושלים, אז נרגיש שזו לא העיר עצמה, המקום הבנוי אבן בהרי יהודה, אלא סמל השלמות, מרכז האחדות והרוח של העולם.
לבנות את העיר זו לא בעיה גם אם נדרשת לכך עבודת כפיים ויגיעה. המשימה הגדולה היא להיבנות. לבנות את האדם שידע מהי עיר שלמה, איזו היא יראה שלמה. עבודה גדולה מונחת לפנינו.
מאז חזרנו לארץ ישראל ולירושלים הבירה, אנחנו חיים כאן בלי להיות מודעים למהות המקום בו אנחנו נמצאים ומה נדרש מאיתנו כלפיו. זו בעיה. כל המתחים שמבעבעים בעיר, כולם נובעים מחוסר מאמץ שלנו, היהודים, שלא מוכנים לקרב את עצמנו לאחדות ושלום בינינו, למושג ירושלים הרוחנית, הקדושה.
יש לנו הכנה רבה לעשות כדי לזכות בעיר הזאת. להיות מוכנים לחיבור הלבבות, להתחדשות הקשרים בינינו, מתוך לימוד והבנה מי אנחנו עם ישראל. ההכנה הזו לחיבור בינינו תכוון אותנו לחגיגה האמיתית של ירושלים וארץ ישראל כולה.
קראו עוד בטוויטר שלי.
