קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
זה היה בשנת 1982, זמן מבצע "שלום הגליל". הצטופפנו, תלמידי הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש), לצידו של מורנו, בבית כנסת ישן ברחוב חזון איש בבני ברק. הרב"ש העביר את שיעור הקבלה הלילי, כמנהג המקובלים, ואחת לשעה היה עוזב הכול באמצע הלימוד ויוצא במרוצה לחדר הסמוך להקשיב לחדשות. כשהתלמידים שאלו אותו איך ייתכן שהאזנה למהדורת חדשות חשובה לו יותר מקריאה בספר הזוהר, השיב, "הילדים שלי נמצאים שם".
לרב"ש באותה עת לא היו בנים בחזית, אך מכיוון שחש את העם כולו כגוף אחד, הרגיש אחריות כלפי כולם, כאילו כל החיילים היו בניו. כשעבדתי בחיל האוויר, אני זוכר שליבי היה יוצא אל חבריי עם כל מטוס קרב שיצא לגיחה, ואף על פי כן, הדאגה לחיילי צה"ל שראיתי אצל מורי הייתה בהחלט יוצאת דופן.
יום הזיכרון ויום העצמאות סמוכים זה לזה, ומחובתנו לזכור בימים אלה את המחיר הכבד שאנו משלמים עבור עצמאותנו. אך האם זו העצמאות שייחלנו לה ושלמענה אנחנו מוכנים לשלם בחיי היקרים לנו?
עושה רושם שלא ימי הזיכרון ולא הקורבנות הרבים מקרבים אותנו אל הפסקת הלוחמה ואל העצמאות הנכספת. להפך, הרגשת היציבות והביטחון שלנו בחיים בישראל הולכת ומתערערת. על כן, לצד הכאב הבלתי נתפס, עלינו לנצל את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה לצורך בירור משותף ומציאת פתרון, כדי שלא נגבה עוד קורבנות בנפש.
מה עלינו להקריב? לפי חכמת הקבלה, "קורבן" מתאר מצב שבו כל אחד מקריב את האגו שלו. מוותר על הגאווה, על השנאה ועל האדישות כלפי הזולת, ומתקרב אליו. חיזוק קשרי החברות בינינו יוצר שדה של ביטחון שיש בו כדי להרחיק כל איום מעלינו. "כאשר יש בישראל אהבה, אחדות ורעות, אין מקום לשום פורענות לחול עליהם" (ספר "מאור ושמש").
הכול תלוי בנו. בידינו נמצאת שיטת החיבור, שעל בסיסה נעשינו לעם. דווקא עכשיו, כשהעולם כולו נמצא בשפל המדרגה, אותה חכמה מתגלה שוב בעם ישראל כתרופה שתביא מזור לאנושות.
אחרי שבעים ושבע שנים של מאבקים, 25,418 חללי מערכות ישראל ו-5,229 אזרחים שנרצחו בפעולות איבה, הגיע הזמן לשנות את הגישה. בואו נגן על עצמנו ולא רק בחרב, אלא נפעל למען קירוב הלבבות, כי רק כך נשיג שלום וביטחון. זו לא אוטופיה, זה מנגנון מעשי ופשוט להפליא. כוח החיבור עוצמתי לאין שיעור. נולדנו לתוכו ומחובתנו לגלות אותו בינינו, למען ילדינו ולמען העולם כולו.
קראו עוד בטוויטר שלי.
