קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
פגישה עם מלאך ברמזור
הגענו לבני ברק. אנחנו עומדים ברמזור במרכז העיר ושואלים את עצמנו: לאן ממשיכים מכאן?! ואז אני פותח את החלון, ורואה אדם בחליפה שחורה שעומד ברמזור, כמו מחכה לבואנו. אני צועק לו, מבעד לגשם השוטף: "תגיד, איפה לומדים כאן קבלה?!".
זה היה לפני כארבעים שנה. באותם זמנים, אנשים ברחו מהמילה "קבלה" כמו מצרעת. ואילו האדם הזה הביט בי, ואמר בנחת: "תפנה כאן שמאלה, סע עד שתראה שדה, ממולו תראה בית – שם לומדים קבלה".
כשהרב"ש שמע על הסיפור הזה, הוא אמר: "זה היה מלאך. כך מביאים את האדם למקום הנכון. כוח כלשהו תופס אותך, מסובב אותך, ומפנה אותך למקום שבו תמצא תשובות לכל שאלותיך. אם השקעת מאמץ, בטוח יביאו אותך למקום הנכון".
אנחנו ממשיכים בנסיעה. ובאמת, לאחר כמה מאות מטרים, מגיח מתוך החשכה מטע תפוזים, ואחריו מופיע מבנה. חלון אחד בלבד במבנה הזה מואר באפלולית. אנחנו חונים ונכנסים אל המבנה. הכול חשוך, פרט לחדר קטן בקצה האולם. אנחנו נכנסים לחדרון המואר, ורואים בו חמישה-שישה זקנים שיושבים ולומדים.
אני זוכר ששאלתי עוד ממפתן הדלת: "כאן לומדים קבלה?". אדם זקן שישב בראש השולחן, ענה לנו בפשטות: "כן, כאן לומדים קבלה. שבו". התיישבנו.
הם קראו בספר הזוהר. הם קראו בארמית את חלקו העליון של העמוד, ולאחר מכן בעברית את חלקו התחתון. ההסבר ניתן ביידיש. עברית עוד הבנתי פחות או יותר, אבל ארמית ויידיש… זה כבר היה יותר מדי בשבילי.
רציתי לקום מיד ולחפש מקום אחר. הייתי חסר סבלנות, ולא היה אכפת לי מה יחשבו עליי, אבל חיים עצר בעדי. הוא היה רגיל ללמוד במוסדות דתיים, והיה מלא הערכה ל"חכמים" ול"תלמידי חכמים". הוא עצר אותי בידו, ואמר לי: "אנחנו יושבים עד הסוף!".
כך ישבנו עד סוף השיעור. במהלך השיעור, עוד חשבתי לעצמי שגם העברית שלהם אינה מובנת לי, בדיוק כמו הארמית והיידיש. "צריך לברוח מכאן, ומה שיותר מהר", חלפה מחשבה במוחי.
ואז האיש הזקן שאל לפתע: "מה אתם רוצים?". "הגענו מרחובות ואנחנו רוצים למצוא מקום שבו לומדים קבלה", עניתי. אני זוכר שבדיוק כך אמרתי: "אנחנו רוצים למצוא מקום", ולא "אנחנו רוצים ללמוד כאן", כי הייתי בטוח שלא נתעכב שם.
"אני אארגן לכם מקום כזה. תנו לי את מספר הטלפון שלכם, אני אארגן הכול ואתקשר", ענה האיש הזקן.
פעמים רבות לאחר מכן, חשבתי לעצמי עד כמה אי-אפשר היה לצפות מראש ובאופן לוגי את התסריט העליון הזה! הרי כבר הייתי מוכן ללכת, לברוח, ועצרו אותי. איזה מזל!
הבוקר שלמחרת היה בוקר רגיל במקום העבודה. לקראת השעה 16:00, חיים הגיע אליי ואמר: "היום אנחנו נוסעים ללמוד". אמרתי לו שלא אסע. לא התרשמתי מהם ולא מהמורה שלהם, ואני גם לא מבין את העברית שלהם. בקיצור, זה בזבוז זמן, וכבר הפסדנו מספיק זמן.
אבל חיים התעקש. הוא לא ויתר. הוא אמר שהבטיח שנגיע, שאנחנו לא יכולים שלא לנסוע, ושעלינו לכבד אותם ולבוא, לפחות לזמן קצר. הסכמתי, אבל בתנאי שנגיע, שנשב חמש-עשר דקות, ולאחר מכן אעמיד פנים שכביכול נזכרתי שקבעתי פגישה חשובה, ואז נצא וניעלם לתמיד. הוא הבטיח לי שכך נעשה, ונסענו.
כשהגענו, שוב היה שם החכם הזקן הראשי ההוא. לא ידעתי אז שאדם זה הוא הרב"ש – מקובל ענק, שעוד אהיה חייב לו את חיי. לא הייתי מסוגל להבין זאת אז. קורה שעוצמים לאדם את העיניים, אוטמים לו את האוזניים, סותמים לו את השכל. וזה מה שקרה לי. לא ראיתי מי עומד לפניי, והייתי מוכן לעזוב הכול וללכת. אך בכל זאת החזיקו אותי ונתנו לי הזדמנות להישאר.
הדבר הראשון שתפס אותי כשחזרנו לשם, היה השלט שעל הבניין בו למדנו: "האר"י-אשלג". בלילה לא הבחנתי בכיתוב הזה. ידעתי שהאר"י היה מקובל בעל שיעור קומה בן המאה ה-16. חיים ואני ניסינו לקרוא בחיבורו "עץ חיים". ידעתי גם מי היה הרב אשלג (בעל הסולם). קראנו בספרו "תלמוד עשר הספירות". זה לא היה פשוט. למדנו גם את מאמרו "פתיחה לחכמת הקבלה", וחשבנו שאנו מבינים בו משהו. בקיצור, זה קצת הרגיע אותי. "האר"י-אשלג" – זו בטוח חכמת הקבלה.
נכנסנו. הרב"ש קרא לאחד הזקנים – אדם מבוגר בשם הלל. הוא קרא לו כמו שקוראים לילד קטן, ואמר: "הלל, גש הנה. תלמד איתם". הלל היה אז כבר בן כ-65. הוא נראה כזקן חולה, עיניו דמעו ופניו היו חיוורות, והוא התהלך בקושי רב. הסתכלתי עליו וחשבתי לעצמי: "זה האדם שילמד אותנו?".
מאוחר יותר גיליתי שהלל היה בן לשושלת חסידית ידועה, ושהוא יכול היה לעמוד בראשה. אולם בצעירותו, הוא פגש במקרה את הרב"ש, והם התחילו לדבר על עבודה פנימית, על ההנהגה העליונה, והלל הבין לפתע שהרב"ש יודע דבר-מה, שלו עצמו אין מושג בו. הוא נדהם: מהיכן לרב"ש הידע הזה?! הלל נדלק, עזב הכול, ודבק ברב"ש, כפי שיתבהר בהמשך, לתמיד.
את כל זה אגלה על הלל בהמשך, ובינתיים אמצא בספק גדול האם אוכל לקבל ממנו משהו. שוב אפזול לעבר הדלת ואחשוב – איך אוכל להיעלם, מבלי למשוך תשומת לב מיותרת? אך למרות המחשבות האלה, נשארתי שם. נשארתי בזכות הרב"ש. שמתי לפתע לב לקלילות של תנועותיו, לאופן המיוחד שבו הוא הצביע עלינו בידו, כמו מהנהן בראשו כלפיי. כן-כן, דווקא את זה אני זוכר. הוא הביט בי בצורה כזאת שגרמה לי להחליט שלא למהר ולהישאר. היום אני מבין, שכבר אז הרב"ש ידע עליי את הכול.
✅ קראתם את הפרק השלישי מתוך הספר "תמיד איתי", המגולל את סיפור חייו של הרב ד"ר מיכאל לייטמן לצד מורו הרב"ש. מוזמנים לטעום מפרקים נוספים ולרכוש את הספר המלא >> http://bit.ly/39Ibnrf
קראו עוד בטוויטר שלי.
