אנחנו מבקשים מהבורא לבצע עבודה עלינו. אנו רוצים שיעשה בנו שינויים – יחדיר לתוכנו את כוח ההשפעה, יפתח, ילמד אותנו כיצד להיות דומים לו. אנו רוצים להיות כחומר ביד היוצר, שיפסל מאיתנו דמות שדומה לו.
לא צריכים לחכות לרחמים מהבורא. עובד הבורא הוא מי שעובד במקום בו הבורא לא מעורר אותו, לא נותן שום תמריצים; הוא מחפש בעצמו כיצד להוסיף מאמצים בדומה לזקן המחפש את מה שאבד לו עוד בטרם שאבד לו…
הרב"ש: בעבודה שלנו צריכים ללכת עד הסוף ואחר כך עוד קצת. ה"עוד קצת" – זוהי הבעיה. הרי אתה בטוח שהלכת עד הסוף ואינך מאמין שאפשר יותר. האגואיזם תמיד עוצר אותנו חצי צעד לפני הסוף… עלינו להשתדל להוסיף את אותו חצי צעד.
האדם צריך להודות על הרע יותר מאשר על הטוב ולהתייחס לטוב ולרע באופן שווה. אז הוא יימצא תחת צמצום, בנקודה האמצעית שלא תלויה בכלום ולכן יוכל לעלות מעל טבעו ולהפוך להיות חופשי.
על האדם להתאכזב לגמרי מכוחותיו. אך ייאוש זה הוא ייאוש מעצמו דווקא, ולא מהדרך או מהמטרה. המצב הנכון הוא כאשר איני סוטה ימינה או שמאלה, אלא כשאני משתוקק רק לגדלות הבורא, בכדי לשייך את עצמי אליו.
בכדי להתקיים בעולם הרוחני, עלינו להיות מוכנים למצבים קוטביים. בכדי לשמור על איזון ועצמאות, חשוב לשים לב לנקודה המרכזית, שבה איני נמשך לא לצד הטוב ולא לצד הרע, אלא רק לגדלות הבורא.
הכניסה לעולם הרוחני הינה מאורע יוצא דופן. כביכול, מאפשרים לאדם להיכנס, ואילו האדם מסרב. הוא חוקר עד כמה הוא חפץ ברוחניות. רגעים מסוג זה מגיעים בזמן הלימוד – פותחים לאדם את שער הכניסה, אך אין הוא רוצה להיכנס, והבורא נאלץ למשוך אותו פנימה.
כאשר מופיעה הרגשה של התרחקות מהבורא, דחיה, הסתרה – עליך להבין שהיא מגיעה מהבורא, בכדי שתבקש ממנו להתקרב אליו. וכן על מנת שתשמח מכך שהרגשת ההתרחקות מגיעה ממנו, במטרה למשוך אותך אליו. כלומר כל הרע נועד רק בכדי לקרב אותך אל הבורא…
קראו עוד בטוויטר שלי.