דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / תפילה שמחייה אבנים

תפילה שמחייה אבנים

העליון תמיד מוליד את התחתון. התחתון אינו יכול להוליד את עצמו. לכן, אם אנחנו רוצים להשתנות, אז אנחנו צריכים לעורר את העליון כדי שהוא יממש זאת, כי כל שינוי זו לידה חדשה, ואני בעצמי לא מסוגל לבצע שום פעולה שתשנה אותי. אני יכול רק להעלות תפילה (מ"ן), לפנות בבקשה שתחייב את העליון לקיים בי שינויים. אני צריך לעורר אותו, כמו שנאמר: "ניצחוני בניי" ו"פנו אליי, ואני פורע". בי תלויה רק התפילה, כי באותה המדרגה שבה אני נמצא, אני לא מסוגל לעשות כלום עם עצמי, רק עם מה שמוליד. לכן אני יכול לפעול במה שאני נותן לקבוצה, בתנאי שאקבל מלמעלה אור.

כדי להוליד משהו חדש במדרגה הנמוכה ביותר, דרוש אור חדש שבא מעולם אין סוף. לכן אנחנו חייבים להיות מקושרים עם העליון כדי להוליד משהו חדש למטה. ולהיפך, כשאנחנו מתחברים עם התחתון, זה מעורר אותנו לפנות למעלה. הם מחייבים אותנו כמו שילדים מחייבים את ההורים להשיג עבורם את מה שדרוש להם.

התחתון פונה לעליון כשהוא מרגיש שחייב לבקש ומבקש לטובת העליון. אם אני נמצא בתוך שרשרת באיזה שהוא מקום במערכת, אני פונה בבקשה אם מופיע בי רצון להידבק לעליון, לעזור לו, לתמוך, ליטול חלק בפעולותיו.

העליון הוא משפיע לחלוטין, וגם אני רוצה ללוות אותו בהשפעה הזאת. אם יש לי כזה צורך, רצון, צער, שאיני מסוגל לכך, אז אני פונה לעליון בבקשה. אז כבר יש לי למי לפנות, יש לי עליון שאני מקנא בו ושאליו נדבק, מפני שיש ברשותו תכונה מסוימת שאני כל כך מעריך, השפעה. לכן אני מחשיב אותו כעליון ומתחבר אליו.

וכל עוד התחתון לא יודע שום דבר חוץ מהטבע שלו, ולא מבין את העליון, אז אין לו קשר עימו. הוא מעורר את העליון כמו תינוק שבוכה, שלא מבין מה דרוש לו, ואז העליון דואג לו. תינוק בוכה מפני שרע לו, ואילו העליון מבצע עליו פעולות שדרושות לו. כלומר אין כאן פנייה ישירה והכרתית מצד התחתון כלפי העליון. הוא פשוט צועק, והעליון מבין בעצמו, מה צריך לתת לו. לכן זה נקרא זמן ההכנה, זמן של הגדילה שלנו. בזמן הזה התחתון עדיין לא מכיר את העליון, וכאשר הוא יגדל, אז שלב ההכנה הזה יסתיים.

המהירות שבה התחתון גדל תלויה בעד כמה הוא נכלל בקבוצה ומקבל ממנה רצונות. כי מטרת גדילתו היא לעלות למדרגה עליונה, לאותה הדרגה. ולצורך זה, עליו לכלול בתוכו את כל העולם ולהתאחד איתו, ובתוכו להתחבר עם הבורא, עד הסוף, עד כמה שזה אפשרי. הוא צריך לתאר לעצמו את המדרגה העליונה שלו כמלכות דאין סוף, כגמר התיקון.

כאשר התחתון, לאחר שנתן יגיעה באמת, מתחיל להרגיש בצורה כזאת את העולם, אז הוא נכנס לתוך העליון. לכאורה, הוא עלה בסך הכול מדרגה אחת: מדרגת "דומם", "נפש", לדרגת "צומח", "רוח". אבל עבורו זה כמו אין סוף בהשוואה למדרגה הקודמת.

נאמר שכל העולם הדומם הוא שווה ערך לגבעול אחד קטן של דשא. ואפילו שמחבר בתוכו את כל דרגת הדומם, האדם לא משיג את המצב של צומח אחד קטן, אלא רק מסיים את ההכנה אליו על ידי החיבור הזה. לכן כל הדומם יחד, שווה לצומח אחד. כאשר כל החלקיקים הדוממים האלה מתחברים ביניהם, הם משיגים איכות ששווה לצומח אחד. ועבורו דרגת הצומח הזאת מצטיירת כאין סופית. הוא לא רואה, לא מרגיש שיש לה גבולות. כי במקום אבן מתה, זה כבר חיים. הצמח זז, צומח, מתפתח, נפתח לקראת האור ונסגר. זה אומר שהוא כבר מרגיש את האור, את האוויר! יש לו קשר, שיתוף פעולה הדדי עם הכוח העליון, שפועל ומשפיע עליו.

הדומם לא הגיב בשום צורה על הפעולה וההשפעה, כפי שגם אתה עכשיו אינך מרגיש את הקשר עם העליון. ולצומח כבר יש את הקשר הזה.

מתוך שיעור על "תלמוד עשר הספירות", 30.07.2012

ידיעות קודמות בנושא:
מדרגות השגת הבורא
אין מקום מוגן ובטוח יותר מהידיים של אמא
החוצפה של התפילה

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest