קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: לא מובן לי איך אפשר להתייאש מכוחותיו עצמו ולזעוק, אם פשוט נמאס לי ואני זורק הכול כאשר נהייה לי יותר מדי קשה? איפה צריך לעצור ולהתייאש?
תשובתי: אנחנו לא יודעים מראש איפה צריך לעצור. אם הצעקה מתוכננת, אז זו לא צעקה מתוך ייאוש. צעקה מתוך ייאוש חייבת לפרוץ מבפנים בעל כורחה, ללא שום תכנון קודם. ואם אתה מרגיש את עצמך מבולבל בין הרבה דרכים, מתעייף ולא יודע לאן ללכת, זה מעיד על חוסר חשיבות המטרה.
המטרה נראית לך עכשיו כלא חשובה ואינך מבין, בשביל מה אתה משקיע מאמצים. פעם בערה בך אנרגיה, רדפת אחרי איזה שהם תענוגים, בזבזת המון כוחות. כמה שטויות האדם עושה במשך חייו והכול כדי פשוט לקבל תענוג לאיזה רגע קט. לעיתים, הוא שוכב על הספה ולא רוצה לקום, כי אין בשביל מה, ולפעמים קופץ ורץ, מאבד את הראש ומוכן לעשות הכול.
הכול תלוי בחשיבות המטרה, וזה הדבר העיקרי שאנחנו צריכים להשיג. חשיבות המטרה זה חשיבות ההשפעה, חשיבות הפעולות שרחוקות מתועלת ואינטרס עצמי, שאותן איני מסוגל לבצע מפני שאין לי עבורן מוטיבציה, חומר דלק. איך אני יכול לעשות משהו שלא מביא לי שום רווח? הגוף שלי לא מסוגל לזוז במקרה כזה. כל העולם שלנו עובד רק על אנרגיה של הרצון לקבל, שמקבל מילוי, תענוג, רווח. אבל אם אני לא רואה רווח, אז לא מסוגל לעשות שום דבר.
ובזה שהבורא מתקרב אליי, הוא בזה לוקח ממני את הכוחות האחרונים כדי לעשות משהו. מתקרבת אליי תכונת השפעה ואני לא מרגיש שאני נמשך לאיזה מעשה, אני בכלל לא מסוגל לזוז.
איזה מזל שתכונת ההשפעה לא מתלבשת בדרגות הדומם, הצומח והחי, אחרת כל האלקטרונים, כל המולקולות, כל החומר החלבוני הזה היו נעצרים, הגוף שלי היה קופא במקום בחוסר תנועה, היה מת, נעלם. טוב שתכונת ההשפעה מתקרבת ולאט לאט מתלבשת רק בדרגת המדבר שבי.
אבל ברגע שהיא מתקרבת לרצון לקבל האגואיסטי השבור שלי, אז אני מייד מרגיש, שאני מאבד את כל המרץ, את חומר הדלק, את הכוח, את המוטיבציה. אז מה אני יכול לעשות? ההתקרבות של הבורא בשלב הזה נועדה למנוע ממני מוטיבציה אגואיסטית ולחייב אותי מחוסר ברירה לפנות לקבוצה. ממנה אני אקבל התפעלות על חשיבות החיבור, ההתקדמות, גדלות וחשיבות המטרה. אני אעבוד על חומר הדלק של הקבוצה.
כל זה נחוץ, כדי לעזור לי להידבק לקבוצה ולהתחיל להשפיע לה. על ידי הפעולות האלה אני נכלל בקבוצה ומקבל ממנה את הערכים שלה. אני רוצה להיות יחד עם כולם, מפני שאני מכבד אותם, בכך שמחשיב אותם לקבוצה שלי. הם עוזרים לי ונראים גדולים וחשובים. האדם נכנע כלפי הסביבה, וצריך במיוחד לתת יגיעה, כדי להיכלל בתוכה.
ובאותה המידה שבה אני נכלל בסביבה, אני מקבל סגולה. זוהי הזדמנות מיוחדת שלא קיימת באף שיטה, רק בחכמת הקבלה. מתרחש נס, כוח מיוחד פועל ומשפיע עליי על סמך ההכנה שנעשתה בי ומתקן את הכלים השבורים שנמצאים בתוכי.
הכלים השבורים האלה מסמלים את הנכונות שלי לתיקון. והאור שפועל ומשפיע עליהם מתקן אותם. זו נקראת פעולת הבראה, כמו שנאמר: "לכל בשרו מרפא". ואז אני באמת מתחיל לכבד ולהעריך את ההשפעה. אני פתאום מגלה בתוכי יחס מכובד והערכה כלפי התכונה הזאת ורוצה שהיא תתלבש בי. אני רוצה לבטל את עצמי ולהתחבר עם האחרים. פתאום באים אליי כאלה מחשבות ורצונות, שבכלל לא אופייניים לטבע שלי. אבל עכשיו פתאום מופיעה בי כזאת השתוקקות לא טבעית, ואני מבין שזו תוצאה מהשפעת האור עליי. כך אנחנו מתקדמים.
וללא קבוצה, לא תהיה לי שום אפשרות לקבל את המאור המחזיר למוטב. כי הוא מגיע ממערכת עליונה, ודרך המורה, דרך הקבוצה, דרך הספרים מגיע עד האדם. חייבת להתקיים כזאת שרשרת.
הקבוצה בינתיים לא נמצאת בעולם הרוחני או שנמצאת באופן חלקי, המורה נמצא בקשר עם הנשמות של המקובלים הקודמים, עם המורים שלו. והאדם דרך הלימוד, הספרים, ההפצה, העבודה המשותפת, מתחבר עם הקבוצה ובצורה כזאת מתחבר למטרה הזאת, בכך שמספק לעצמו קשר עם מקור האור.
מתוך שיעור על אגרת א' של בעל הסולם, 27.01.2013
ידיעות קודמות בנושא:
אלרגיה לאהבה
שלבי האהבה לזולת
אני מוכן לשתף פעולה!
