תנועה מודעת לעבר הבורא

מתוך סדנה מס' 1 בכנס גאורגיה

השתוקקות מודעת לעבר הבורא מסמלת, שאנחנו מארגנים קבוצה, את המרכז הרוחני שלה, מתאספים יחד, כל ההשתוקקויות שלנו מכוונות קדימה, כולנו שווים, כולנו מתחברים, ודווקא בקבוצה אנחנו מצפים למצוא את הבורא ולהיאחז בו, כמו במקום ההצלה היחיד שלנו. כמו שילד קטן אוחז באימא (הוא לא יודע שום דבר יותר בעולם), נאחז בה ומרגיש אותה, את הריח שלה, זהו, יותר הוא לא צריך כלום. כך גם אנחנו צריכים להגיע לכזה מצב, כדי להיאחז בבורא, אבל רק דרך הקבוצה ובתוך הקבוצה. בזה כל ההצלה שלי! דווקא במצב כזה אנחנו עוברים את ה"מחסום", את נקודת החיבור, הדבקות, המגע הראשון עם הבורא.

זה מתואר בצורה טובה מאוד בסיפורים על יציאת מצרים, כאשר אין כבר שום הבנה של מה שקורה איתך. אנשים בורחים משם בלילה, רצים מבלי לדעת לאן, וקופצים לתוך ים סוף. קופצים למצולות, לא חשוב לאן, העיקר לנוע קדימה לעבר הבורא ולהיאחז בו! לא ידוע מה יהיה שם, וגם לא צריך לדעת. במצב כזה נמצא האדם, במצב כזה הוא עובר את ה"מחסום". כלומר בנוסף למצבים הנוכחיים שלנו, כאשר כביכול קצת מנענעים אותנו מצד לצד, צריך עוד להוסיף כאלה טלטולים גדולים.

ולאחר שאדם עובר את ה"מחסום", הוא מתחיל להיטלטל עוד יותר חזק! שם, כבר מצד אחד נמצאת "קליפה", ומצד שני נמצאת "קדושה", כלומר כוחות של טומאה וקדושה. שם מתחילות בעיות רציניות, שלא נפסקות עד לגמר התיקון. הן באות ממטה למעלה לפי קונוס, מינוס ופלוס הופכים ליותר ויותר גדולים. וזה מזמין בנו צורך יותר ויותר גדול להיאחז בבורא. ובזה מסתכמת העזרה שלו. לכן היא נקראת "עזר כנגדו".

אבל האם קיימת אפשרות אחרת לבוא אליו, אם אנחנו אגואיסטים ונבראנו הפוכים ומנוגדים אליו? אין אפשרות אחרת.

אז מהי ההשתתפות שלנו בזה? כי אם זה מטלטל אותנו, אז אנחנו ניאחז בבורא, כמו תינוק באימא, נבכה, נשתוקק, נידבק אליו. מהי העבודה שלנו כדי שאנחנו נזרז את התהליך הזה, נהפוך אותו לטוב, מודע, ראוי?

שאלה: איך נעשה את התהליך הזה כך, כדי שאנחנו נשתתף בו ולא שסתם יטלטל אותנו מצד לצד ולכן השתוקקנו להיאחז בו? איך אפשר להפוך את הדרך הזאת ליותר נורמלית? איך אפשר להאיץ את ההתקדמות שלנו קדימה?

תשובתי: אנחנו יכולים להשתתף בעצמנו בתהליך הזה רק במקרה שנתקרב זה לזה חזק יותר ולהשיג את נקודת החיבור בקבוצה. דרך הנקודה הזאת אנחנו ניאחז חזק יותר ויותר בבורא.

אנחנו צריכים לעשות את זה במודע, כדי שלא ישפיעו עלינו לא ניעורים מצד הבורא, אלא אנחנו בעצמנו, על אף הניעורים האלה, היינו מעלים את החיבור איתו. שההתקרבות לבורא, למצב שאנחנו נמצאים בהדדיות, באיחוד, באהבה, בעזרה הדדית, כאשר אנחנו מהווים אחד שלם, יהיה חשוב עבורנו. אבל לא כדי לברוח מכל מיני הבעיות, אלא מפני שזה חשוב בפני עצמו.

מתוך סדנה מס' 1 בכנס בגאורגיה, 05.11.2012

ידיעות קודמות בנושא:
למה הבורא כל הזמן מנענע אותנו?
להיאחז בבורא דרך הקבוצה
ככל שנכנסים עמוק יותר לתוך הקבוצה כך מתקרבים יותר לבורא