תמרורים בדרך

חג ט"ו בשבט, "ראש השנה לאילנות", מסמל פירות של העבודה הרוחנית, של הגדילה הרוחנית.

בשלב הראשון אנחנו הופכים את הכוונה האגואיסטית של "לא לשמה", לאלטרואיסטית "לשמה", להשפיע על מנת להשפיע. כשהאדם רוכש את תכונת הבינה, הוא הופך להיות "עץ השׂדה". ואחר כך הוא עובר לשלב של לקבל על מנת להשפיע, ואז עץ השׂדה חסר הפירות, הופך לעץ עם פירות. זוהי תוצאה מעבודת האדם, מדרגות האדם. עכשיו באמצעות "העץ" שלו, הוא מצמיח פירות, ממלא את הנשמות, כך שמתייחס אליהן כמקור של השפעה, בדומה לבורא. בכך האדם משתווה עם הבורא ומסיים את התיקון.

בט"ו בשבט המקובלים רואים את הסיכום של כל עבודת האדם. בכלל, כל החגים משׂחקים תפקיד כפול: הם מגשימים ומגלמים איזשהו חלק של הדרך שלנו, ובו זמנית מסתתר בהם חלק, סימן של הסיום שלה.

פסח, חג יציאת מצרים, מורה על כך שאנחנו כבר רואים כיצד ולשם מה עוזבים את האגואיזם. כי הרי לא ניתן לצאת ממנו מבלי לדעת את המטרה. שבועות, חג מתן תורה, גם כן אינו מגביל את עצמו ברכישת אמצעי לתיקון, אנחנו יודעים בשביל מה ולמה מקבלים אותו. ראש השנה, השנה העברית חדשה, זוהי התחלה של כל השינויים, ובמחשבת הבריאה כבר נמצאת המטרה הסופית. יום כיפור, שוב מזכיר בשביל מה אנחנו עוברים את שרשרת התיקונים, אותו הדבר גם בנוגע לחנוכה ופורים.

כל המנהגים האלה, הנהוגים בעולם שלנו, מסמלים שלבים, תמרורים בדרך של ההתפתחות הרוחנית שלנו. משָם הם נובעים. היה נדמה, מה מיוחד בהם? בט"ו בשבט אנחנו אוכלים פירות ודברים מתוקים, האם זה לא רמז קצת חלש? פורים גם כן מזכיר יותר חג של ילדים. אך במציאות אלו הם החגים החשובים ביותר, והתוצאות שלהם הן המשפיעות ביותר, כי הרי מדובר על התוצאות, על פירות המאמצים. הרי פורים מגלם את גמר התיקון, סיום הדרך. אז שני הכוחות, גם החיובי וגם השלילי, תומכים זה בזה ומשתתפים בהשׂגת המטרה הסופית. ט"ו בשבט גם כן מסמל הבשלה של הפירות, והשוני כאן הוא בדרגת התפיסה. עץ השׂדה זו דרגת הצומח, ופורים הן מדרגות יותר גבוהות.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 21.01.2011

ידיעות קודמות בנושא:
פירות עץ הדעת
אור מיוחד של חג
שיחה על ט"ו בשבט