תא ראשון של חיים חדשים

הטבע סידר כך, שהכלב קשור באופן אינסטינקטיבי לבעל הבית. הוא מרגיש שהחיים שלו תלויים בבעל הבית, ולכן מבטל את עצמו כלפיו. כך גם אנחנו צריכים לבטל את עצמנו, רק לא בצורה אינסטינקטיבית, אלא מתוך הבחירה החופשית שלנו, על ידי החלטה שלנו, בכך שאני עובד נגד האגו שלי, שלא קיים אצל בעלי החיים, כדי להשיג את אותה הנאמנות הנכונה, ביטול עצמי ללא שום תנאים, רק מפני שהעליון מהווה את המקור של החיים שלי.

צריך ללמוד מהטבע, רק ששם זה קורה מעצמו, מה שאם כן, אנחנו נצטרך לעבוד על כך קשה. מגיעים כאלה מצבים קשים, שפשוט לא מאפשרים להסכים עם זה, מבלבלים ומוחקים את כל המאמצים שלך.

כזאת "נאמנות של כלב", היא לא כל כך רחוקה מאיך שהאדם צריך להכניע את עצמו כלפי הקבוצה, והרבה פחות מאותה הנאמנות שצריכה להיות כלפי הבורא. כל הלימוד והעבודה שלנו מיועדים לכך, כדי לייצב בנו את ה"כלים" הדרושים למגע עם הבורא, שיהיו דרושים לנו כדי שיהיה לנו עם מה להגיע אליו.

כל זה ניתן לצורך הכנה: המורה, הקבוצה, העולם, הלימוד, ההפצה, כל מה שרק אפשר, וזה כדי ליצור תא ראשון שאיתו אתה תידבק לבורא. זה כמו קונוס, שלמטה אתה עושה המון פעולות, ולמעלה כל זה מגיע רק לנקודת דבקות אחת יחידה עם הבורא, כאשר אתה באמת נכנס עם טיפת הזרע לרחם שלו.

סולם המדרגות הרוחניות בנוי כך, שלמטה אתה עושה כמות עצומה של פעולות: מיליוני ומיליארדי פעולות, שהופכות בסופו של דבר לפעולה אחת יחידה למעלה בראש הסולם, ובפעולה הזאת אתה מגיע למגע עם הבורא. אתה הופך כמות גדולה של פעולות לפעולה איכותית אחת קטנה, כלפי הבורא.

רק זה מאפשר לנו להגיע אליו. תראו כמה פעולות מבצע ילד קטן עד שמגיע לאיזו פעולה רציונלית אחת. כמה הוא טורח ומתרוצץ, עד שבסוף הוא מצליח לעשות משהו משמעותי, שהשׂכל והרגש והתנועה נעשים כאחד שלם.

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 20.05.2013

ידיעות קודמות בנושא:
גשר צר בין העולמות
באגודה אחת
קולן לכוונון המיתרים הלא מכוונים של הנשמה