שתי המושכות שבעזרתן אני מנהל את עצמי

האדם צריך לראות את עצמו כמו נקודה שמקבלת את הכול מבחוץ. כל החברים, ובכלל כל העולם, אפילו הדומם, הצומח והחי – זה הכול חלקים של הנשמה שלי. כל זה הוא מלכות אחת, כלי אחד, אדם אחד שעומד מול הבורא.

ולכן אותן ההתפעלויות וההתרשמויות שמגיעות עכשיו מהחברים אליי, במידה שאני משתדל להתחבר איתם ולא לבטל אותם, הן אמיתיות, כי אני הרי מצרף אליי את החלקים של הנשמה שלי. ואז אני רוכש שכל ורגש חדשים הודות לחיבור של הכלי השבור.

אסור לכבות אף מצב. צריך להתעלות מעליו ולבדוק אותו ממדרגה יותר עליונה. זוהי הגישה הנכונה. ולכן לא משנה איך אני מרגיש את עצמי בסדנה: טוב או רע, בכל מקרה אני חייב לעלות מעל להכול, לבדוק מהיכן מגיעה ההרגשה הזאת ולמה, ואחר כך להמשיך. צריך לאסוף, לצבור את ההתרשמויות הכי שליליות והכי חיוביות, כדי להתקדם מעליהן הלאה.

אני צריך להסכים מראש לכל מצב שיבוא, מפני שהביטול העצמי שלי נבנה מעל לכל המצבים הללו. כל מה שעברנו הוא הכרחי כדי ללמד אותי לקחת שליטה על המצבים שלי ומעליהם להתחבר עם החברים, למרות הדחייה שלי. הדבר העיקרי ביותר עבורי צריך להיות החיבור, שאותו אני אנהל כמו על ידי שתי מושכות, ואחר כך כבר יהיו כל הרגשות והחוויות שלי. סוף מעשה במחשבה תחילה. ואם האדם ינהג כך, אזי הוא ישתמש בצורה נכונה בכל ההבחנות שלו.

אסור לתת לסוס שלך לברוח לא לימין ולא לשמאל. ישנה מטרה מלפנים ואתה צריך כל הזמן לבדוק את עצמך לפיה: אם אתה סוטה לשמאל, עליך להוסיף מקו ימין, ואם אתה סוטה ימינה, עליך להוסיף מקו שמאל. הכול נקבע רק על ידי הכיוון למטרה, והמטרה היא האיחוד. אנחנו לא רואים ברוחניות שום מטרה אחרת, חוץ מנקודת האיחוד, הערבות.

מתוך שיעור בנושא "שאלות על הכנסים האחרונים", 20.05.2012

ידיעות קודמות בנושא:
הפגישה נקבעה במרכז הקבוצה
מיקוד על עולם האמת
תפקיד השׂכל