שלא נסחף בים

לפעמים האדם מרגיש שהוא התעייף, שהוא חייב לנוח, שהדרך הרוחנית איננה בשבילו. למרות שהוא יודע מראש שמצבים מסוג זה יגיעו, אך אין מה לעשות, הוא פתאום שוכח שעל זה מדובר בכל המאמרים, על המאבק הפנימי, על המכשולים, שבמקום שבו הצדיקים עולים הרשעים נופלים, כך הוא מגיע למצב שבאמת נותנים לו בחירה חופשית.

נחוץ כאן מזל גדול. מזל מסמל שהוא הצליח מראש לקבוע קשר עם הסביבה, הקבוצה, המורה, הספרים, שלא נותנים לו לעזוב, לפרוש וללכת. הוא לוקח על עצמו כל מיני התחייבויות, נוטל חלק בכל הפעולות החברתיות כדי שההרגל יהפוך לטבע שני, כדי שהאגו לא יאפשר לו לעצור את הפעולות האלה, אחרת הסובבים אותו יתחילו לבוז לו.

אם הוא תופס ומבין את חולשת הטבע שלו וקובע ובונה לעצמו קשרים נכונים, אז הוא אוחז בהם ואינו מרפה. זה דומה למצב שבו המלחים על סיפון הספינה קושרים את עצמם בחבלים, כדי שהגלים לא ישטפו אותם אל הים הפתוח. הם יודעים שלא יספיקו להם הכוחות להיאחז ולהחזיק בחבלים, לכן הם קושרים את עצמם לחבלים. אך עליך לדעת מתי לקשור את עצמך, לא בזמן שהסערה כבר יכולה לתלוש אותך מהמקום, אלא כשהכול עוד לא קורה, עליך להכין זאת מראש, מאחר ויש לאותם המלחים את ההבנה שאין להם כוחות להתגבר על הכוח העצום הזה שזורק אותך לכיוונים שונים.

כך האדם חייב להכין את עצמו, והקבוצה חייבת לעֵרוב לו את התמיכה, כדי שבמצבים הסוערים ביותר הוא לא יעזוב את הדרך. והאדם בעצמו חייב לנצל את כל תכונותיו: הגאווה, האגו הכללי, כל החישובים למיניהם, כדי שהוא לא יפרוש מהדרך הרוחנית ויגיע אל המטרה.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 08.07.2010

רשומות קודמות בנושא:
האם הזמנתם אמבולנס רוחני?
לבד אי אפשר בדרך
כדי לא לאבד את הדרך בחושך