קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
הכנה לשיעור
לצפייה בשיעור
חלק א': "כתבי בעל הסולם" (עמ' 753), "אגרות קודש", "אגרת נ"ב"
חלק ב': "זוהר לעם", פרשת "בלק" (עמ' 35), פסקה 239
חלק ג': "תלמוד עשר הספירות", כרך ג', חלק י' (עמ' תתע"ו), אור פנימי, אות כ"ה
חלק ד': "כתבי בעל הסולם" (עמ' 431), מאמר "הקדמה לספר הזוהר"
קיצור משיעור הקבלה היומי:
[audio:http://files.kabbalahmedia.info/audio/heb_o_rav_2013-02-28_program_lesson-summary.mp3] להורדה:אודיו
*** שאלה שמציקה לי המון המון זמן ***
נומר שכל אחד בדרכו אמור להציף את הרשימו (לפי הכנתו),וכולנו יחד מתוך "הפרט והכלל שווים".
אבל אז – מה החלק שלי?
הרי עם נוגעת יותר מדי ברשימו של האחר – מזיקה,
אם משחררת יותר מדי – מרגישה חלק מהפשע..
הרי נראה שגם הקצב הפרטי של כל אחד, של כל קבוצה עד כדי – של כל אזור בעולם הוא פרטי !
אז איפה אני יכולה להפוך את הנקודה שלי לסחוס המחבר בין היחידים ובין השלבים כדי לזרז את ההתפתחות של הפרט ושל הכלל ! ?
"להיות דבוק לחכם"
לאיזה חכם צריכה להיות דבוקה האישה?
הרי מובן ומורגש בברור במה זה כרוך: כמו נטילה = להכנס כמו שאתה למיים, להתמסר טוטלית לדרך מתוך לב שלם ושבור כאחד. וכל דבר גשמי ניהיה חסר ערך ממשי, עיקרי. עד כדי לחלוטין.
אבל לאישה יש ילדים, יש בית – והיא לא יכולה לעזוב אותם.
בעל? הבעל גם לא ברור, אפילו שנכנס לדרך כי באמת שלא הייתה לו כבר בררה – בכל הזדמנות של אפילו שיחה פשוטה מלווה בהאשמות של כפיה כלפי הדרך או כלפי כל מאמץ קטן עבורה.
אז למה אני אמורה להיות דבקה?
האם זה כלפי כוונה?
כלפי "סוף התהליך"? (תפיסתו)
כלפי מה?
*** הפצה ***
בכל ליבי – מבקשת לחזור ולהעלות חשיבות של הפצה בכלל (בקבוצות) ובפרט באינטרנט.
שורותינו הולכות ונמסות.
מנסים לעשות שינויים מבחוץ (באופן התנהלותינו) ולא מצליחים לעשות שיוניים כנראה בפנים.
לכן זה לא עוזר.
אנחנו מתקדמים בדרכינו, והיא דורשת מאיתנו את המאזן הגדול עוד יותר בהתלבשותו בהפצה, אחראיות עצומה יותר.
אבל כרגע התהליך הוא הפוך, ואני אישית קצת דואגת.
כי לא ברור כמה רחוק נצליח לקפוץ "על רגל אחת"….