אם פעם הייתה הרגשה ש-אין מה להוסיף מעצמי.. (לדרך של הבורא), אז כיום קיים גם פחד נוראי מלהוסיף בטעות, כי ברור שבכל תזוזה יכולה להוסיף רק מתוך כוונה לקבל.
גם להצדיק.. כבר לא עוזר, גם לבטל את עצמי כי גם מתוך כוונה לקבל (את המשך הדרך), ואז היחס המתפתח בפנים דומה רק לרצון להיות חלל.
ואז מצד שני ברור שאז במיידי זה הופך אותי ל'חסידה' כי למעשה תפקידי אכן להוסיף (זירוז התפתחותם של החברים)
מה לעשות?
איפה ואיך מוסיפים את המאמץ, את עצמינו בעבודה (מתוך אותו הג'ונגל בפנים)?
אם פעם הייתה הרגשה ש-אין מה להוסיף מעצמי.. (לדרך של הבורא), אז כיום קיים גם פחד נוראי מלהוסיף בטעות, כי ברור שבכל תזוזה יכולה להוסיף רק מתוך כוונה לקבל.
גם להצדיק.. כבר לא עוזר, גם לבטל את עצמי כי גם מתוך כוונה לקבל (את המשך הדרך), ואז היחס המתפתח בפנים דומה רק לרצון להיות חלל.
ואז מצד שני ברור שאז במיידי זה הופך אותי ל'חסידה' כי למעשה תפקידי אכן להוסיף (זירוז התפתחותם של החברים)
מה לעשות?
איפה ואיך מוסיפים את המאמץ, את עצמינו בעבודה (מתוך אותו הג'ונגל בפנים)?