שיטת החינוך הרוחנית

"זוהר לעם", פרשת "עקב", מאמר "מראות הסולם", אות י': "והנה התבאר, שאין ז"א מקבל המוחין בישסו"ת, אלא ע"י ב' עליות, שבעלייה ראשונה מקבל מישסו"ת רק את הארת ו"ק בלבדה, מפני שהוא מחוסר כלים דנה"י, ובעלייה ב' מקבל מוחין שלמים".

שאלה: האם ישנן דוגמאות גשמיות לירידות והעליות הרוחניות, שעליהן מדבר הזוהר?

תשובתי: למשל, בחינוך הנכון, מנקודת מבטה של חכמת הקבלה, המחנך צריך לרדת לדרגת החניכים הלא-מתוקנים שלו, להתערבב איתם, להתכלל בהם, וגם להישאר הוא עצמו.

ברגע שהוא מרגיש שהתחבר איתם בתכונות הלא-מתוקנות עד כדי כך שהם מחשיבים אותו לאחד משלהם, קשורים אליו ותופסים אותו כחלק בלתי נפרד מהם, אז הוא מתחיל לפעול מעצמו, כדי לעורר בהם כל מיני ספקות, שאלות, לעורר אותם לכאלה פעולות, כדי שלא הוא יהיה זה שימשוך אותם בכוח ממצבם הנמוך, אלא כדי שהם בעצמם יתחילו להכיר במצבם הנוכחי את הרע. ואז הם מתחילים לעלות בהדרגה.

גם בחינוך הרגיל קיימת שיטה דומה, אך שָׁם המחנך "מוציא" את החניכים שלו בכוח מהמצב שבו הם נמצאים. ובכך לא מתבצע שום תיקון, מפני שלא קודמת לזה הכרת הרע.

בעבודה הרוחנית שלנו, כשאנחנו מתקנים את הרצונות (הכלים) שלנו, אנחנו צריכים קודם כל, במצבים הגרועים האלה, לגלות את הרע שלנו, לרצות לצאת ממנו, לראות שאיננו מסוגלים לכך, ואז למשוך את העליון שיעזור לנו.

ואז אנחנו זוכים לקשר עם העליון, וזאת בעצם היציאה מהמצב הזה. עכשיו אנחנו מבינים מדוע ניתן לנו הרע הזה ומצדיקים אותו. הרי הוא שימש לנו כ"חומר דלק" עבור הבקשה שלנו והקשר עם העליון. אם לא הרע, לא הייתה לנו שום סיבה להתחבר עם העליון. הרע הופך לחוליה המקשרת ביני לבין העליון. הרי ללא הרע הזה, לא הייתי נזקק לעליון. לכן השבירה וההתכללות הם דברים הכרחיים לגילוי הרע ולתיקון בסוף המדרגה.

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 10.03.2011

ידיעות קודמות בנושא:
משלחת הצלה
שיטה לחינוך רוחני
אל תפחד, אני איתך!