קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: יצא כך, שבזמן הכנס בצפון שהסתיים, הקבוצה שלנו התחלקה לשני חלקים: חלק אחד של עשרה אנשים בודד את עצמו מכל העולם בקומה הראשונה של המרכז, ודימה לחלוטין את התנאים אצל החברים בכנס בישראל, והחלק השני, 20-30 אנשים, שמסיבות שונות יכלו להגיע רק לפרק זמן מסוים, היו במבנה אחר.
אני מצאתי את עצמי בתוך עשרה המבודדים, ולא יכולתי להתרכז, חוץ ממחשבה אחת, איך יכול היה דבר כזה לקרות שאנחנו מחולקים לשני חלקים, אבל לשאר 9 האנשים לא היה את האומץ להעלות את השאלה הזאת. השאלה הזאת לא נותנת לי מנוחה, מה לעשות? האם אני יכול להעלותה לדיון או שזה יהיה נגד אחדות הקבוצה, אפילו באותה ההחלטה להיות מחולקים לשני חלקים בזמן הכנס. פשוט נדמה לי, שהוועדה הרוחנית הייתה צריכה להתעקש על כך, שכל הקבוצה תהיה יחד, ולא משנה באילו תנאים.
תשובתי: הסתירות והניגודים קיימים עד גמר התיקון בכל מקום ובמיוחד בקבלה, ואילו ברוחניות, הניגודים מתחברים על ידי הכוונה המשותפת, הם קיימים בשיתוף, על אף שמחולקים על ידי חוק השתוות הצורה. לכן, צריך להתרגל לכך שאנחנו יכולים להיות שונים, אבל ביחד, מה גם שלא צריך לשאוף להניח את כולם ואת הכול לרמה אחת. שווים, זה לא אומר זהים, אלא בהשתוקקות, אבל בדרגות שונות.
כולנו שונים, ואף אחד אינו מחייב אותנו להיות זהים, אלא רק להשתוקק למטרה אחת. גם למטרה כל אחד משתוקק באופן שונה. אנחנו שונים כמו תאים של גוף אחד, הכוונה שלנו היא לבורא משותף, הבורא הוא זה שמאחד אותנו.
תישארו כדוגמה לחיקוי, ומי שאינו יכול, מכוח הנסיבות, הוא לא יותר גרוע מכם, אבל יימצֵא בתת קבוצה אחרת בכנס, כמו שבגוף קיימים איברים שונים בחשיבות, אף על פי שהם כולם מגוף אחד.
השוויון כחברים אינו מסמל זהות!
ידיעות קודמות בנושא:
שוויון למען המטרה הסופית
המצבים המשתנים שמביאים לשוויון
המאגר הכללי של האנרגיה הרוחנית
