דף הבית / קבלה לעם / שאלות ותשובות / שאלות ותשובות – 131

שאלות ותשובות – 131

תשובות של מרצים ממכללת "קבלה לעם" לשאלות של קוראי הבלוג שלי בשפות השונות:

שאלה: ב-28.12.2010 אמרת בשיעור שהחיבור בקבוצה הוא פעולה הדדית. מצד אחד אני מתחבר עם כולם ורואה שהם נמצאים בגמר התיקון, ומהצד השני, כדי להיות יחד איתם, אני חייב לדאוג להם כאילו אין להם כלום, ואני אחראי לתיקונם…".

אבל אם אני עדיין לא נמצא במצב הסופי, אם אני עדיין לא נמצא מעבר למחסום, בהשגה, כיצד אני מבצע זאת בפנימיות, בתוך אותם הכלים שיש לי נכון להיום? האם אני צריך לשכנע את עצמי שכולם מושלמים? האם אני צריך לדאוג להם במחשבה בלבד? כלומר, האם זה אומר שיש לי שתי מחשבות, שני רצונות בו זמנית, או להיפך. מהו המנגנון עבור האנשים שעדיין נמצאים רק בתפיסת העולם שלנו?

תשובה: הניסיונות, המאמצים לבצע זאת בפנימיות בתוך אותם הכלים שיש לי עכשיו, אפילו אם זה בצורה לא נכונה – מפתחים כלים חדשים. הרי האדם צריך לעבור מדרגות רבות בתהליך ההתפתחות שלו לקראת המחסום.

אדם קטן לעולם לא יפתח את הכלים שלו מבלי לשחק כאילו הוא גדול. זהו חוק טבע. כלומר, קודם כל, כשאני מנסה לבצע פעולות "רוחניות" כלשהן כשאני עדיין לפני המחסום, אני יודע שאני משחק, אך זהו משחק מאוד רציני, עם מהלכים רציניים, ורק על ידי המשחק הזה אני אפתח את הכלים שלי ואהיה "גדול".

מה שמפתח את הכלים שלנו הוא האור שאנחנו מקבלים כשאנחנו לומדים מתוך הספרים. האור הזה נותן תוצאה נפלאה: גם לפני המחסום האדם כבר מסוגל להרגיש מנגנונים רבים שפועלים ברוחניות – אך בינתיים הוא מרגיש זאת בתוך החומר הנוכחי.

אפילו אם נקרא לזה "שכנוע עצמי" – את הבסיס ל"שכנוע העצמי" הזה אנחנו לוקחים מתוך חכמת הקבלה: כל מה שמחוץ לאגו שלי הוא האור הנקי, האחד, המושלם. זה מאפשר לי לרכז את תשומת הלב בשורש הבעיה – באגו שלי, מפני שהוא מתחיל להיראות לי יותר ויותר שחור, על רקע המצבים העתידיים הרצויים שלי, על רקע האור, והשחור שבו אינו מאפשר לי להתקרב אל האור הזה. אך זהו המצב העתידי שלי.

ואם האור של הבורא מצייר לי את האחרים, את הקבוצה שלי, אם הפנייה שלהם אליי היא פנייתו של הבורא אליי – הרי שהם מושלמים. העולם של הבורא, שנשבר פעם לפרטים רבים, כבר התמזג בעיניי לשני פרטים נפרדים: אלה שדרכם הבורא פונה אליי, ואני. אני מתחיל להימשך אליהם בכל הכוח, מפני שמתחיל להיות ברור לי מה אין להם. אין להם אותי. האגו שלי מחזיק אותי, מטביע אותי, עומד בינינו.

הבעיה מתמקדת, כלומר הופכת למוחשית, ממשית, יוצאת מהרמה של "סתם מחשבה" ודורשת ממני לעשות את כל מה שביכולתי לעשות – גם מחשבות, גם מילים וגם פעולות. וכך נוצרות כבר לא שתי מחשבות, אלא מחשבה אחת, רצון אחד.

שאלה: אני חי בגרמניה, קשור לחכמת הקבלה במשך למעלה משלוש שנים, על אף שחיפשתי אותה מהילדות. אני מקשיב לכל שיעורי הבוקר, ברכב אני מקשיב רק להרצאות, ובכלל, אני מקשיב מעט מאוד למשהו אחר מלבד חכמת הקבלה!

עכשיו המצב הוא כאילו מונחת עליי פלטה של בטון. אני חש דיכאון נוראי. הייתי רוצה לנשום אוויר נקי, אך אינני יכול להיפטר מהמצב הדיכאוני הזה. כלום לא מעניין אותי חוץ מהקבלה, כולל גם תלמידֵי הקן-דו והקונג-פי שלי!

תשובה: שמת לב כיצד גדלים ילדים קטנים? – הם גדלים בצורה תקופתית, על ידי "זינוקים": הם מוסיפים במשקל, ולאחר מכן הם מזנקים וגדלים עוד יותר, לאחר מכן נוסף להם עוד משקל – ושוב נעשים גבוהים יותר. כך גם בהתפתחות שלנו. האדם "עולה במשקל" מתוך הספיגה שלו את החומר, כמו חלב אם. לאחר מכן מגיע זמן הזינוק – למדרגה הבאה, לצמיחה הרוחנית, ולשם כך הוא צריך חלל שהוא יוכל לגדול לתוכו.

כשהמקובל כבר פועל בעולם האמת, בעולם ההשפעה, הוא רואה לפניו חלל עצום, שאותו הוא יכול "למלא בעצמו". אך בינתיים האדם עובר תקופת הכנה, בעולם שלנו, שבה הוא מבין לאן עליו לגדול. כי גדילה היא "תפיסה בתוכי" של חלל גדול יותר, מקום גדול יותר. "מקום" ברוחניות הוא הרצון. מהיכן האדם יכול לתפוס לתוכו רצונות חדשים לרוחניות? – רק בסביבה שבה הם קיימים. בעולם שלנו, "המרחבים של הרצונות הרוחניים" הם רק הקבוצות שלנו.

ייתכן מאוד שה"משקל" שצברת מהלימוד מדכא אותך עכשיו ודורש לעצמו מרחב כזה, שבו הוא יוכל לדחוף אותך לצמיחה חדשה.

שאלה: מדוע אשתי לשעבר, גם במהלך הנישואין וגם לאחריהן הייתה מקנאת ביחסים ביני לבין הבן שלי? היא תמיד רצתה להשפיע עליו מבחינה שלילית והייתה מנסה להרחיק אותי מכל מה שקשור לחינוך שלו. כתוצאה מכך, גם הוא מתייחס אליי בצורה שלילית, ובכלל, הבן שלי לא מקשיב לי, הוא גס רוח ומסרב לתקשר איתי. מה לעשות?

תשובה: מגע עם יצור מתפתח, שכל יום משתנה אצלו תמונת העולם ומערכת הערכים – הוא עניין לא קל בכלל. הטבע שלו הוא להתפתח, כלומר, להתנגד לכל מה שקבוע, לכל הדרישות החיצוניות, לכל מגע שמאלץ אותו לקיבעון כלשהו. הרי לפי טבע הצמיחה, ליצור המתפתח צריכות להיות כמה שיותר הזדמנויות להתפתח בצורה חופשית, להתנהג בצורה חופשית, למגע חיצון. האמא עבורו היא הסביבה הרגילה. בתוכה הוא היה קיים לפני הלידה שלו, ובה הוא התעצב זמן ממושך לאחר לידתו. לכן, לעיתים קרובות הבחורים הצעירים נשארים ליד אימם.

מהבחינה הזאת, תפקידה של האם היא לשמש סביבה, ושל האב – לתת דוגמא.

עלינו תמיד לזכור, שעל אף שאיננו חשים מצד הילדים את אותו המגע שדורש האגואיזם ההורי שלנו, אנחנו תמיד נמצאים בתוך טווח הקליטה שלהם. תשומת הלב שלהם בוחנות אותנו מקרוב, והיא עושה זאת לשם מטרה אחת: הם זקוקים לדוגמא. כל יצור מתפתח לוקח דוגמאות מכל דבר, אך יחד עם זאת, מעמדו של האב מיוחד לגמרי. הדמות שלו היא תמיד כללית יותר.

אם האב ינסה להיאבק באימו, הדבר לא יתרום לבן מאומה: שניכם הייתם ותישארו עבורו שונים, כשני עולמות "מקבילים". פשוט צריך שהבן ידע כמה שיותר במה אביו עוסק. ולמרות כל המאמצים לטשטש זאת, הטבע יעשה את שלו: מה שאתה לומד, עם הזמן, בפנימיות, יהפוך לשמש לו דוגמא.

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest