קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
תשובות של מרצים ממכללת "קבלה לעם" לשאלות של קוראי הבלוג שלי בשפות השונות:
שאלה: כיצד יכול הבורא שהוא תכונת ההשפעה, לאהוב ולרצות משהו? בהנחה שהבורא הוא תכונה, למי היא שייכת?
תשובה: אנחנו מדברים ומכנים הכול בשפת הכלים, הרצונות, מכיוון שאנחנו רצונות, כלומר משהו שמבין את שפת הקבלה בלבד. לכן, לא משנה באילו שמות גבוהים ו"נכונים" אנחנו מכנים את הבורא, הם כולם אינם נכונים ביחס אליו, כיוון שניתנו "מלמטה" על ידי יצורים שהפוכים לו בתכלית. אם נבין זאת, נראה שהמילים ה"נכונות" ביותר שאנחנו מנסים לכנות בהם את הבורא, "אהבה", "חמלה", "השפעה", ניתנו על ידי המקבלים – היצורים שמסוגלים להרגיש בתוכם בלבד, בתוך עצמם.
הנברא זו הרגשת חוסר הבורא בפנים, הצימאון לבורא. מסיבה זו, כל גילוי הקטן ביותר מעוצמתו של הבורא בתוך הנברא, מורגש על ידו כחסד עצום ואהבה. התכונה הבלתי מושגת של הבורא להתקיים למען אחרים ובתוך אחרים, אנחנו – כגושי רצון מכנים גם כרצון ליהנות אותנו. אין לנו מילים אחרות. גם אם אנחנו מכנים את הבורא כתכונת ההשפעה, עלינו להבין שתכונה זו פועלת בעולם שלנו ככוח שנותן קיום לכל המערכות שבו. כל מערכת בעולם "מחוברת" על ידי השפעה הדדית בין חלקיה. אם כוח ההשפעה הזה ייעלם, הכול מייד ייעלם. אנחנו מכירים את כל הכוחות והחוקים שפועלים בטבע על פי הופעתם, מהסיבה שאנחנו המקבלים. כפי שכתב בעל הסולם, איננו מכירים לא רק את מהותו של החשמל, אלא אפילו את מהותו של הלחם. זה אינו מפריע לנו ואין לנו צורך בכך, כפי שאיננו מרגישים צורך באצבע שישית בכף היד.
שאלה: כיצד אפשר להסביר שכל פעם שאני שומע אותך אני מתחיל לבכות? מה זה אומר?
תשובה: כך נעשה התיקון, מימושן של רשימות שמומשו רק בחלקן, כשכל המרירות הקודמת של הרצונות שהצטברה בתוך הכלי (הרצונות שלנו לעולם אינם מתממשים באמת, לכן מכל הרצונות מצטברת מרירות) לפתע מתחברת עם חום והרמוניה של האור. מנגנון זה מתואר בתוך אחד ממאמרי "שמעתי" המספר על ניגון עצוב שכולם אוהבים לשמוע, למרות שבוכים כששומעים אותו. הניגון מתוק בשבילם כיוון שהוא מאזן את כל מה שהצטבר בתוכם. זה גם נקרא "המתקה".
