"שׂמחה עם דמעות בעיניים"

שאלה: לפי איזה סימן אני אוכל לדעת שהצלחתי לעורר את החברים בקבוצה? יכול להיות שהם ירגישו יותר שׂמחה?

תשובתי: לשׂמוח סתם כך יכולים רק ילדים קטנים. ואילו אדם מבוגר אינו שׂמח ללא סיבה, הוא יכול להרגיש שׂמחה רק מזה שביצע את המשימה שלו, השׂיג את המטרה, דבקות עם הבורא.

אם תפתח את ספר תהילים של דוד המלך, תראה שהוא אינו מפסיק לפנות לבורא: או שהוא בוכה ומבקש ממנו עזרה, או שהוא מברך אותו. אלו הם שני מצבים קוטביים, והאדם חייב להימצא בשניהם. מצד אחד הוא צועק ובוכה, מתחנן לבורא, ומהצד השני שמח שקיימת בו נחיצות לפנות לבורא, לדרוש ממנו שהבורא ייתן לו כזאת הזדמנות. הגוף שלו והאגו שלו סובלים, אך הנשמה שלו מרגישה שמחה מזה שבזכות המצבים האלה היא זוכה להתעלות רוחנית, קשר עם הבורא. לכן ספר תהילים הוא ספר קדוש ביותר, כי הרי גם במצבים הרעים וגם במצבים הטובים, דוד המלך מרגיש דבקות עם הבורא.

וכיצד אפשרית הדבקות במצבים הרעים? כי אם זו דבקות, אז האדם חייב להרגיש שמחה! אז למה הוא בוכה? – מפני שמדבר על הרצון הלא מתוקן שלו, ואילו הדבקות עם הבורא מתרחשת בכוונה שלו. וזה מה שעדיין איננו מסוגלים להבין ולנהוג בהתאם. אצלנו הכול כמו אצל ילדים קטנים: ישנה איזו אי נעימות וזהו, אנחנו מייד בדיכאון מלא, או להיפך: אנחנו שמחים בדבר טוב ושוכחים מהכול. איננו יכולים להימצא בו זמנית בשני המצבים האלה, וזה רע.

זה אומר שהאדם אינו מסוגל לשלוט בעצמו, אינו יכול לקשור בינו לבין עצמו את מה שעובר עליו: מצד אחד, לחוות מצבים לא נעימים, ומהצד השני, להרגיש קשר קבוע עם הבורא שממנו הוא מקבל את האי נעימויות הזאת, את הבלבול, הבעיות.

אך בקבוצה, איפה שקיים הקשר בין החברים, כזה דבר לא יכול להיות מפני שאחד נמצא בעלייה, והשני בירידה, והשלישי בשינה וכולי, והאדם תופס את כל המצבים האלו יחד, כולל אותם בתוכו. ואין כאן חזקים וחלשים. לכל אחד, בהתאם לתכונות שלו, שולחים מלמעלה בעיות, מלכודות וקשיים. מצבים כאלו יכולים להיות לכולם, השאלה היא רק באיזה קצב הם מחליפים זה את זה.

ניתנה לנו ההזדמנות "להתרומם" פי 1,000 פעמים מהר יותר ממה שזה מתרחש עימנו היום, וזה אומר שאנחנו יכולים להשיג רוחניות לא בעוד 1,000 שנה, אלא כבר עכשיו!

מתוך שיעור על אגרת כ"ד של הרב"ש, 03.12.2010

ידיעות קודמות בנושא:
מדוע לחכות למכות?
הוראות הפעלה: כיצד להחזיר לעצמי את השׂמחה
שער הדמעות