קפוץ וקפא

קשה לנו להבין את שׂפת המקובלים. נושא השיחה עצמו ניסתר מאיתנו, איננו יודעים מה זה אור וכלי, הבורא והנברא, העולם הרוחני, היחסים ההדדיים הנכונים והלא נכונים. איננו יכולים להשוות את מה שנאמר בספר עם המציאות, מאחר והמציאות הרוחנית מכוונת להשפעה ואינה נמצאת בהרגשות שלנו, אשר עדיין אגואיסטיים.

כשאנחנו מזכירים את המילים של המקובלים, איננו משׂיגים את מהותן, אלא מדברים בתבניות שעליהן החלטנו מראש. גם אם אנחנו מכניסים בהם איזו הבנה, מאיפה לנו לדעת שהיא הנכונה? הרי המצבים הרוחניים שעליהם מדברת חכמת הקבלה, עדיין לא השאירו בנו הרגשות ורשמים. וכל מה שמורגש על ידינו ברצון האגואיסטי שלנו, אינו שייך לרוחניות. כדי להבין את המשמעות של ספרי הקבלה, אנחנו נדרשים לקפוץ לפנימיות מעל לאגואיזם שלנו, לקפוא בקפיצה הפנימית הזאת ולהתחיל לקלוט בתוכנו את משמעות המילים שלהם.

זאת הסיבה שעלינו לתרגם את המילים של המקובלים לאפיק התפיסה הרגשית. בעולם אין סוף הכול פשוט: האור ממלא את הכלי. ובשלבי התפתחות, ממטה למעלה, כשאנחנו לומדים את הטקסט בלי להרגיש אותו, לא ניתן לתאר לעצמנו על מה מדובר, להבין ואפילו לזכור בצורה מכאנית, כי הרי על מה שמספרים המקובלים, אינו מתרחש איתנו.

כתוצאה מהלימוד חלק מהדימויים נשארים בזיכרון, אך מאחר והם אינם קיימים ברגשות, אנחנו מתבלבלים בהם והולכים לאיבוד. זה נמשך עד שנוכל להרגיש את המצבים הרוחניים המתוארים במידת ההידמות אליהם, לפי תכונות ההשפעה שלנו. להשיג זאת ניתן רק על ידי דרך העבודה עם החברים, מאחר והאהבה לזולת מביאה לאהבה לבורא.

בהיותינו בתוך האגואיזם, אנחנו צריכים בהשתוקקות לקשר עם החברים, לגלות תחילה את השנאה ואחר כך לתקן אותה, עד שנגיע לאהבה, כגשר מעל התהום של השנאה. הודות לתיקון הזה התהום תתמלא באור.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 06.10.2010

ידיעות קודמות בנושא:
לא ניתן להעביר הכל באמצעות המילים
השפה המציאותית ביותר
שפת הענפים