קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: שמעתי שיש שיטות לפיתוח חמלה וטוב לב בעזרת אימונים מוחיים, שמפתחים אזורים מסוימים במוח ועושים את האדם רגיש יותר לזולת. כיום קיימים הרבה קורסים לשינוי אופי, והרצאות של רבנים רבים המסבירות כיצד לשפר את חיינו, בעזרת חזרה למסורת ולמנהגי ישראל. למה אתה מתעקש לומר "רק קבלה"?
תשובה: כל הקורסים האלו של "איך לשפר את עצמך" – טובים רק בכך שיעזרו לברר במהירות את אוזלת ידם בניסיון להתגבר על האגו. זה דומה לניסיונות ללמד נמר לאכול בננות.
באדם כבר החלה להתעורר השאיפה לעולם העליון, אך עדיין מנסים לדחוף אותו אל תוך "מיטת הסדום" של קיום מנהגי העולם שלנו ותו לא. אנשים שעושים כך טועים הן בזיהוי הסיבות למצב, הן בהבנת המצב עצמו והן באיתור הדרך לשיפורו (אבחנת המחלה ודרך ריפויה).
סיבת המחלה – רצונו של הבורא לתת לאדם אפשרות לשרות בשני מצבים הפוכים (אגואיזם, שנאה, הר סיני, מגדל בבל – מול נתינה, אהבה, בית המקדש, דבקות בבורא), כדי לאפשר לו להידמות לבורא.
אבחנה – ריחוק מכוון מלמעלה בין בני האדם, בעקבות גדילת האגו.
תיקון – רק בהתקרבות למטרת הבריאה (הידמות לבורא) ולא בתיקון הקשרים הגשמיים בינינו. את הטעות הזו כבר עשו הקומוניסטים ברוסיה והקיבוצניקים בישראל (ראו בעל הסולם, מאמר השלום). אם ישמעו בני האדם – יחסכו זמן וסבל. לא ישמעו – כרגיל, ימשיכו בשיטת הניסיונות על עצמם.
בזמן האחרון, ארגונים רבים עושים שימוש בשם "קבלה" ככותרת לשיחות וקורסים. מדברים שם על טבעו האגואיסטי של האדם – אך לא על תיקון האגו בעזרת לימוד הקבלה ומשיכת האור המקיף – אלא טוענים שהתיקון מסתכם בקיום רגיל וגשמי של המצוות ומנהגי ישראל.
אך לא את זה דורש הבורא מאיתנו, כי אם את תיקון הלב!
"כל מצוות הכתובות בתורה או המקובלות שתקנו האבות, הכול הם לתקן הלב, כי כל לבבות דורש ה', וכל יצר מחשבות מבין" (אבן עזרא, יסוד מורא, דף ח' ע"ב).
"וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצוואר או מי ששוחט מן העורף – הוי לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות" (בראשית רבה, מ"ד א').
יוצא, שבחירת קורסים למיניהם ושיחות על קבלה צריכה להיעשות לפי מטרתם הסופית – האם הם מביאים ללימוד חכמת הקבלה (לפי המקורות האותנטיים) עם משיכת אור התיקון או לא. מדוע? כי רק האור הזה הוא שמסוגל לשנות את האדם (ראו הקדמה לתע"ס, אות קנ"ה).
המנהגים וקיומם מלווים את התיקון ע"י חכמת הקבלה כמסגרת, אשר בתוכה התיקון מתבצע בצורה מסודרת ומהירה יותר. כך גם היה עד לחורבן בית המקדש, כאשר כל העם היה בדרגה הרוחנית של "ואהבת לרעך כמוך". אבל כאשר נפלו לשנאת חינם, הקיום הרוחני של המצוות הפך לבלתי אפשרי, ולכן המנהגים והמסגרת הפכו מהדבר המשני לדבר העיקרי. וזה נקרא "גלות מרוחניות".
היום אנו מחויבים לשנות את סדר העדיפות – זוהי היציאה מהגלות – להעלות על נס את הקיום הרוחני, את תיקון הלב למעלה מכל המוסכמות הגשמיות.
להרחבה: מומלץ לצפות בשיעור מתוך הקדמה לספר הזוהר, מתאריך ה – 12.5.08.
שיעור על פנימיות וחיצוניות
הרי "אין כפייה ברוחניות". לכן איך ניתן בכלל להאשים מישהו או משהו לעשות? הרי האור עושה את כל הפעולות ורק לאלו שיש הנקודה שבלב יש השתוקקות מודעת אליו- ואז עובדים על הרצון לקבלת תכונתו. אז מי אשם ומה יש עוד לעשות חוץ מלפתח את הנקודה שבלב? הרי האדם הוא עולם קטן ואם תיקן עצמו- תיקן את כל העולם. אמן!