קבוצה של הקומנדו הרוחני

שאלה: בכנס הייתה כזאת הרגשה, שבכל רגע מתחדשים וגדלים בנו המחשבה והרצון, ואף רגע לא עובר סתם כך. אבל לאחר הכנס, כאשר צריך להוסיף עוד יותר לדמות הזאת שיצרנו של האדם האחד, אנחנו לא רק שלא מכפילים אותו, אלא להיפך, מאבדים את מה שהשגנו. מה לעשות, אם ביציאה לעולם אנחנו מתבלבלים ולא יכולים לשמור על המתח הקודם, מפני שהמחשבות שלנו מתפזרות בכיוונים אחרים?

תשובתי: ביציאה לעולם הזה, צריך להימצא במתח עוד יותר גדול, מפני שהוא נוצר כאמצעי להגדלת הדרגה הקודמת שהושגה. ואם זה לא יוצא כך, זה סימן שאתה לא מרגיש את עצמך בתוך הקבוצה.

תאר לעצמך, שאתה מרגל שנשלח על ידי החברים לשטח זר כדי לרגל אחר המצב שם. ומה אתה תגיד להם לאחר שתחזור? האם אתה תהיה כמו אותם המרגלים שנשלחו לארץ ישראל, וכאשר חזרו אמרו שאנחנו לא נוכל להתמודד עם אותם העמים שחיים שם ושננוצח על ידי האגו?

זה בינתיים עדיין נקרא התפתחות בדרך של ייסורים, מפני שזה קורה בתנאים של ירידה, של התרחקות. אם אתה מרגיש שאתה מתדרדר יותר ויותר למטה ויוצא בהדרגה מהקדושה, זה אומר, שאתה כבר התנתקת מהכוח העליון. אתה נכללת בסביבה, כאילו נעלת את עצמך בצוללת כדי לחפש את הכוח העליון שבעזרתו אתה תשיג השפעה הדדית: "אני לדודי ודודי לי".

בזה שאתה התנתקת מהכוח העליון הפנימי הזה, אתה בזה גם כן מנתק את עצמך מהסביבה. הכול מקושר בשרשרת: ישראל, אורייתא (קבוצה), קב"ה. מאחר ואתה התנתקת מקב"ה, אז אתה גם כן מתנתק מישראל, מפני שאתה כבר לא מכוון ל"ישר-אל". באותו הרגע הקבוצה שלך הופכת מאסיפת מקובלים לחברת לצים.

זוהי נקודה קריטית. אנחנו לא יכולים להחזיק את עצמנו בסביבה, מפני שחסר בה את כוח ההשפעה הכללי, גילוי הבורא. אנחנו צריכים להחזיק אותו בכל הכוח שלנו, עד כמה שרק אפשר. אחרת לא תהיה לנו מוטיבציה, סיבה, להימשך לסביבה הזאת ולהתחבר אליה יותר ויותר חזק.

אנחנו צריכים לעבוד דווקא על הנקודה הזאת, שבינתיים עוד מעורפלת, בכך שמרכזים את כל תשומת הלב, ואז היא תתחיל להתבהר לאט לאט. כאילו שהיא הייתה בלתי נראית, ואחר כך החלה להופיע מתוך הערפל כתוצאה מכל מיני נסיבות ומקרים: "ממעשיך הכרנוך".

מתוך שיעור על מאמרו של רב"ש, 18.07.2013

ידיעות קודמות בנושא:
בעזרת פסיכולוגיה פשוטה של האגו
החוליה הקובעת בשרשרת
במרכז של משולש שווה צלעות