בעזרת פסיכולוגיה פשוטה של האגו

אתה חייב להגיע לכזה מצב, כאשר כל החיים שלך נמצאים בתוך החברים, יחד איתם, בחיבור משותף, איפה שאין הבדל בינינו. הגופים שלנו נעלמים ונשאר רק רצון, שמרגיש תענוג מזה שהוא מחובר ולא מחולק לחתיכות. כל החתיכות לא סתם רוצות להתחבר, אלא כבר התמזגו ונמסו באיחוד הכולל והפכו לחומר הומוגני אחיד.

בחומר הזה נעלמים כל האבחנות וההבדלים, כי אנחנו עד כדי כך משלימים זה את זה, שהופכים להיות אחד שלם, כך שלא אכפת לי של מי הידיים או הרגליים האלה, של מי המוח, של מי הכוח, הכול אחד משותף, כמו דמות של אדם אחד. בתוך הקשר והאיחוד הזה אנחנו מתחילים להרגיש את הכוח שמחייה את הדמות המשותפת הכללית הזאת שבנינו, שנקראת "אדם". הכוח המחייה הזה נקרא ה"בורא".

לזה אנחנו צריכים כל הזמן להשתוקק ולחיות בזה. כל רגע אנחנו צריכים לחפש, במה אפשר לחזק את הצורה הזאת, איפה דרך אהבת החברים מגיעים לאהבת ה'. אם לאיזה רגע אני עוזב את החיפוש הזה ולא מחזק את המצב הזה, אז אני מייד נופל. אני לא מרגיש את זה מייד, אבל כבר בטוח שנפלתי. התנועה אפשרית לכיוון אחד או שני, אבל ברוחניות אין מצבים קבועים. אל תחשוב שאתה יכול לעצור ולנוח. בין אם אתה רוצה ובין אם לא, בעולם הרוחני חייבים כל רגע להרגיש לאן מועדות פניך: או לכיוון החיבור יחד עם כולם או לכיוון ההפוך. או לכאן או לכאן.

כאן חייבת להיות יראה, שזו המצווה הראשונה, שבלעדיה אין בכלל מה לקוות לשום התקדמות. אם איזו מטרה גשמית משותפת בעולם הזה דורשת ממני לשנות את הכיוון, לחשוב על הקבוצה, על החיבור, שהבורא יעזור לנו בביצוע של המשימה הגשמית הזאת, אז זה כבר יפה, מפני שזה משנה את הכיוון שלי.

לפחות אני כבר לא מכוון לאינטרס אגואיסטי אישי שלי, אלא למשהו כללי, יחד עם כולם. זה כבר מחייב אותי להיזכר שאנחנו זקוקים לבורא, כי בלעדיו אנחנו לא יכולים להצליח.

אבל אם זה לא קיים, אז יצטרכו לשלוח לנו מכות עוד יותר חזקות, כדי שאנחנו נרגיש את חוסר האונים שלנו, כמו כל העולם, וניאלץ להיזכר שרק הבורא יכול לעזור לנו, אין יותר מי שיעזור. העיקר, זה להחליף את הכיוון. ברגע שאנחנו מחליפים את הכיוון ומתחילים לעבוד בכיוון הנכון של החיבור, בשביל מה החיבור הזה חיוני ולמה, אז אנחנו מייד מחליפים מקום בין המטרה והאמצעי.

תחילה היינו צריכים את הבורא כדי להצליח בהשגת כל מיני משימות חיצוניות. ועכשיו אנחנו מבינים שהמשימות החיצוניות האלה באות בכוונה כדי להפחיד אותנו ולחייב אותנו להיזכר בבורא. כך אנחנו מתעוררים על בסיס של פסיכולוגיה אגואיסטית פשוטה.

בינתיים זו גישה אגואיסטית טהורה, אבל היא מלמדת אותנו איך לא לצאת מה"קדושה". כי אפילו בחיבור כזה כבר ישנה איזו מִן קדושה.

מתוך שיעור על מאמרו של רב"ש, 18.07.2013

ידיעות קודמות בנושא:
מאיפה באים החיים?
שבועת אמונים
עכשיו כבר יש ממי לבקש!