קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלתה של אסתר: איך ניתן להסביר את העובדה שהשכינה מצטערת? כתוב במאמר "אין עוד מלבדו" על "צער השכינה". האם זה משהו שבאמת קיים או שאנחנו צריכים לחשוב שזה קיים ולפעול על פי זה? אני יודעת שהבורא זה אני במדרגה הגבוהה יותר, כלומר, עד כמה שמתגלית בי תכונת ההשפעה כי כך אני מגלה את הבורא בתוכי, כי אין אור מחוץ לכלי. אבל איך זה קשור לצער הבורא או השכינה…?
תשובה: ההסבר הפשוט ביותר הוא בדוגמה של פרט וחברה. קיימים ייסורים של פרט, וקיימים ייסורים של קבוצה (משפחה, קרובים, חברה, עם שלם). הייסורים של פרטים המצויים בקבוצה לא רק מתחברים, אלא יוצרים תכונה חדשה – תכונה חברתית.
אם אנשים מתאספים בשאיפה לגלות את הבורא (תכונת ההשפעה והאהבה) ומתאחדים תוך תמיכה הדדית (ערבות) במטרה להשיג את גילוי התכונות האלה בתוכם, נוצר "צער" משותף, השתוקקות לגילוי הבורא (תכונת ההשפעה והאהבה) ברצון המאוחד שלהם (קבוצה).
הצער המשותף הזה נקרא שכינה, והבורא שאותו רוצים להשיג נקרא שוכן (הממלא). "שכינה" איננו שם שעומד בפני עצמו, אלא מוגדר לפי מצב המוכנות לקבלת המילוי, השוכן.
מאמר מתן תורה אות יא (קבלה למתחיל עמ' 114)
יא) עתה מצאנו פתח עינים להסתכל בדבר תכלית הבריאה של "ולדבקה בו" בפרצופו האמיתי, שכל ענין הרוממות ודביקות הזו המובטחת לנו ע"י מעשה ידינו בתורה ובמצוות, אינה לא פחות ולא יותר, אלא דבר השואת הענפים לשורשם ית', אשר כל הנעימות והעידון וכל נשגב, נעשה כאן דבר נמשך טבעי מאליו, כמו שנתבאר לעיל, שענין התענוג אלא רק השואת הצורה ליוצרה, ובהיותנו משתוים בעניננו לכל מנהג הנוהג ומצוי בשורשנו הרי אנו מצויים בתענוגים, וכל ענין שיארע לידנו מהענינים שאינם בשורשנו, הרי נעשים לבלתי נסבלים ולגועל נפש או למכאובים ממשיים, כפי אשר יתחייב מהמושג ההוא. ונמצא מאליו אשר כל תקותנו תלויה ועומדת בשיעור השואת צורתנו לשורשנו ית' וית'.
והעבודה בעל מנת להשפיע יכולה להיות רק לפי ערך שהוא מחשיב את המקבל עבודתו. אז יש לו חומרי דלק. מה שאם כן אם אין ביכולתו להגדיל את חשיבותו בשביל מי הוא עובד, אז אין לו כח לעבודה. כי זה אנו רואים שיש בטבע, שהקטן מתבטל לגבי הגדול, כנר בפני אבוקה. אלא כל העבודה הגדולה היא להגדיל את המקבל עבודה, היינו, שיכיר את חשיבותו. ואם אין לו במה להחשיב אותו בתוך הדעת, אז עבודה שלנו היא כנ"ל, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שפירש על הפסוק "הנה מקום אתי", שאלף של אתי מרומז על בחינת אמונה למעלה מהדעת.
להרחבה ראו,
http://www.kabbalah.info/hebkab/maamarim/rabash/ber_veza_sulam_2.htm
תודה לרב על התשובה:)
וגם לאתי:)
אז ממה שאני הבנתי, השכינה היא הרצון שרוצה לגלות את תכונת הבורא ומצטער שהוא עדיין לא בדביקות והשתוות הצורה. השכינה בעפרא היא בעצם המדרגה הבאה שאנחנו צריכים לעלות אליה בתיקון, אז בעפרא זה מתקשר לצער? ואם זה מתקשר לצער, איך זה יכול להיות, שהרי הצער הוא בהתקדמות הפרטית של כל אחד ואחד, ולא התוכנית שמוכנה מראש ומגלה לאדם את המדרגה בצורה הלא כל כך מושכת שלה.
תודה רבה.