קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: אם אנחנו צריכים לבנות מערכת יחסים חדשה שתהיה למעלה מהתענוג, האם זה אומר שאנחנו מפסיקים להנות?
תשובתי: הכול תלוי ממה אני נהנה. אנחנו צריכים לדרוש תענוג, אסור לחפש ייסורים. ההיפך, צריך להנות, אבל מחיבור, מדבקות, מאהבת אחים, מאהבה לבורא. אף אחד לא אומר לך שצריכים לבכות.
הכלי שלנו הוא רצון להנות שכל הזמן דורש ובודק את עצמו, האם הוא מקבל מילוי או לא. אני עובד עם "מסך ואור חוזר", כשאני עושה "צמצום". אך איני יכול לסבול מה"צמצום" הזה, זו כבר לא תהיה שלמות, לא יהיה מצב נכון. אם באיזו שהיא פעולה שביצעת אתה מרגיש ייסורים, זוהי לא פעולה שלמה. היא לא רוחנית.
יכול להיות שהיא, בסופו של דבר, תביא אותך לפעולות רוחניות דרך הכרת הרע שבזכותו אתה תבין שאתה צריך להשתנות. אבל תדע שזה לא נכון. פעולה רוחנית צריכה להתבצע בשמחה. באף תנועה ובאף צעד רוחני אין ייסורים. אחרת זו לא תהיה שלמות. אני יודע שביצעתי פעולה רוחנית אם ביצעתי מעשה של השפעה ואני נהנה מכך שאני משפיע. זה דומה לאימא שנותנת לילד שלה ונהנית מכך עוד יותר מאשר הוא עצמו. בכל פעולה חייב להיות תענוג, הרי הבורא רוצה ליהנות לנבראים.
ואז אנחנו מתחילים לגלות שבפעולות ההשפעה הללו טמון תענוג גדול פי 620. זאת הסיבה שבגללה היו קיימים בהיסטוריה כל כך הרבה אנשים שסיגפו ועינו את עצמם רק כדי להרגיש את הבורא ולא הגיעו לכלום. מה הם היו יכולים להרגיש אם הם גזרו על עצמם גזירה של ייסורים? זוהי דרך לא נכונה.
ההיפך, זה האגו האנושי שלך מבטיח לך שבאופן כזה אתה תוכל להתקרב לבורא. לכן בדתות שונות קיימים צומות מסורתיים והגבלות. הרי הדתות נוצרו הודות לאגו לאחר חורבן בית המקדש השני והרוחניות נעלמה. האנשים נשארו בחושך, ומאז, במהלך כל הדורות התחילו להבין את הרוחניות מנקודת המבט של האגו, של הרצון להנות.
והאגו מבין רק תענוג ארצי, טמא. יוצא מכך, שהפעולה ההפוכה ממנו היא ייסורים. יוצא, שמי שמתייסר יותר ומגביל את עצמו, יושב כל היום בתנוחה אחת, עושה מדיטציה וניזון מחופן של אורז ביום – הוא לכאורה צדיק.
אך לפי ההבנה הרוחנית הכול ההיפך, המטרה הייתה ליהנות לנבראים. ואם ברצונך ללכת לעבר המטרה הזו בכל פעולה שלך, אתה חייב להגיע לתענוג – אבל רק מהשפעה. ובכך טמון כל הקושי. הרי כיצד אני יכול להנות מהשפעה אם אני בנוי בצורה הפוכה. לכן, מגיע האור ומחזיר אותי למוטב.
זה פשוט מאוד, צריך רק כל הזמן להחזיק בעיקרון הזה. אין מקום לסגפנות וייסורים – ההיפך, אם אנחנו מלכתחילה שואפים לחיבור אנחנו צריכים להרגיש שבזה אנחנו מגיעים לחיים, לתענוג. לכן חשובה כל כך הערבות ההדדית, הרי היא מספקת לכל אחד חשיבות המטרה, התרוממות רוח, חמצן שאתה יכול לנשום אותו.
יוצא, שהתענוג הוא לא רק שלא אסור אלא אפילו מחויב! והתענוג הוא סימן להתקדמות. אין איסור לנברא להנות, כל העניין הוא רק בצורת התענוג. עכשיו אני נהנה מכך שאני מקבל על חשבון האחר וגורם לו נזק, שולט על מישהו, מדכא אותו, עולה למעלה ממנו: אני מקבל שכר גדול, שליטה, הבנה. ואני צריך להפוך את התענוג הזה בצורה הפוכה: כיצד הייתי מתייחס למי שאני אוהב – כמו לילד שלי או לאדם קרוב.
אם אתייחס בצורה כזו לאדם שזר לי, זה יפתח עבורי שדה של לימוד – מקום שבו אני יכול לראות האם אני באמת משתנה או לא, האם אני מקבל תענוג מכך שאני מועיל לזולת. הוא יישאר זר ורחוק לי, אך אני מתקן את עצמי בצורה כזו שאני משפיע לו ונהנה מההשפעה הזו.
ואם אני לא נהנה, זה לא נחשב שעשיתי איזו פעולה רוחנית. עוצמת הפעולה נמדדת לא במדד של כמה אני נותן לו – אלא כמה אני נהנה מכך ברצונותיי. בדיוק בצורה כזאת אנחנו מתקדמים. זוהי נקודה חשובה מאוד שבה מתרחשים כל הבירורים.
מתוך שיעור לפי מאמר מספר "שמעתי", 29.07.2012
ידיעות קודמות בנושא:
הבורא לא צריך את הייסורים שלנו
ייסורים שאין בהם צורך
לזכות לשמוח להשפיע
