קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
במאמר "שפחה כי תירש גבירתה", בעל הסולם מתאר באופן כללי את קווי המתאר של ההיסטוריה שלנו. מסלול הקו העיקרי שלו מכוון להידמות לבורא. כדי להגיע לדרגת הבורא הנברא חייב לכלול בתוכו את טבעו (הרצון לקבל) וטבע הבורא (הרצון להשפיע). שתי הצורות הללו צריכות להיות טמונות בנברא ולעבוד בשיתוף פעולה. אז הרצון לקבל ירכוש את הכוונה להשפיע, יידמה לבורא בתכונותיו, יגיע למעמד שלו ויתמלא בתענוג שהבורא חשב בעדו. מדובר לא על התענוגים האגואיסטים הנוכחיים בתוך הרצון לקבל, אלא על תענוגים בלתי מוגבלים שאנחנו מקבלים בתוך הרצון להשפיע.
על מנת לעבור את השלבים האלה אנחנו צריכים להתפתח בהסתרה במהלך תקופת ההכנה, כאשר "שפחה" יורשת את "גבירתה" ושולטת במציאות. במדרגות העלייה, שבהמשך אנחנו גם נכנסים תחת השליטה של "שפחה", ב"קו שמאל", ולאחר מכן אנחנו עוברים ל"קו ימין", ל"גבירה", כך שוב ושוב. בכל מדרגה כתנאי ראשוני, הכרחי, ה"שפחה" באופן טבעי יורשת את מקומה של "גבירתה", ולאחר מכן אנחנו מקבלים הזדמנות מיוחדת להרים את ה"גבירה" מעל ה"שפחה".
מכאן ברור, ש"שפחה" זה האגו שלנו, והבורא, הרצון להשפיע שלנו הוא ה"גבירה". כך בהתחלפות ביניהן אנחנו מתקדמים.
כמובן שבהיסטוריה של האנושות זה לא מתממש בצורה כל כך פשוטה, כמו בסיפור של "גבירה" ו"שפחה". אנחנו נאלצים ללמוד את היחסים ביניהן על הניסיון של עצמנו.
בדרך הזאת אנחנו מגלים שכל המציאות מתחלקת לשני חלקים: גלגלתא ועיניים ואח"פ. תחילה צריך לתקן את הגלגלתא ועיניים כיוון שאלה הכלים, הרצונות הקלים ביותר. ואחר כך בעזרתם אנחנו נוכל לעבור לתיקון האח"פ. לא קיימת גישה ישירה אליו. הרי האח"פ נטול ניצוצים של השפעה, ולכן לא ניתן לתקנו בשלבים מהקל לכבד. בהיעדר יכולת להתקדם צעד אחר צעד הוא מיתקן בבת אחת.
באיזה אופן בדיוק? – תחילה, המאור המחזיר למוטב מבדיל ומושך מתוך האח"פ את הניצוצות השבורים של גלגלתא ועיניים השקועים בו. בעלייה נדבקים אליו חלקי האח"פ עצמו המסוגלים לתיקון, שהתעוררו והצטרפו בזמן הגלות לאלה שמכוונים "ישר – אל", כלומר לישראל.
ואחר כך אנחנו מתקנים את האח"פ הנקי..
ישראל, כלומר, אותו החלק שניתן לתקן בזכות ניצוצי ההשפעה הנסתרים בו, נקרא פנימיות המציאות. והחיצוניות שלה הם האח"פ, העביות של הכלים ה"עבים" באמת, שמיועדים לגילוי "אור החכמה", גילוי הבורא. אם האח"פ מהווה את הכלים האמיתיים של הנברא, הכלים הנקיים של ישראל, במהותם בכלל לא שייכים לנברא. זוהי "התהוות" מוזרה מאוד, הם נטועים בתוך כלים דקבלה רק כדי להוביל אותם בסופו של דבר לקראת התיקון.
ישראל בפני עצמו הוא "לא מהעולם הזה", ועל ה"ייחודיות" שלו ניתן לשים לב בקלות. לא במקרה כולם שונאים את העם הזה, לא מבינים את מהותו, רואים בו את מקור הבעיות, הדאגות וכו'. זה באמת כך: עד שעם ישראל לא יתחיל לפעול בצורה נכונה, אז יחס כזה של העולם יישאר. האם זה מובן למישהו או לא – הטבע תמיד יבנה סכימה דומה של מערכת יחסים.
ניצוצי ההשפעה שהוחדרו ברצון לקבל נראים כגופים זרים. וכמה שהם לא יביאו תועלת לבני האדם בעולם שלנו, אף אחד לא צריך את זה מהם. בכל מקרה, הם נראים כמשהו על טבעי, כמשהו שאין כאן מקום עבורו. וכך, עד שבזכות החריגות שלהם הם יגלו שמקומם, תפקידם הוא להציל את העולם.
השיטה שבאמצעותה הניצוצות השבורים יכולים לצאת מהגלות ששם הם נמצאים תחת שליטת האח"פ, נקראת "חכמת הקבלה". כשהם מושכים בעזרתה את המאור המחזיר למוטב, הם יכולים לגלות בתוכם את תכונת ההשפעה, ובמילים אחרות, את הבורא. למעשה השיטה הזאת מאפשרת לאדם להשתמש באותם האמצעים הנמצאים לרשותו כאן בעולם הזה, כדי לכוון את עצמו בצורה נכונה ולהתחיל לקבל ממדרגה רוחנית עליונה יותר את כוח ההשפעה, המאור המחזיר למוטב. הכוח הזה משפיע על הניצוצות הטמונים בו ומושך אותו מהאח"פ, מתוך הכלים דקבלה, מהגלות שבה הוא נמצא.
בכך האדם עושה "צמצום" על הגלות ומוציא את הניצוצות הראשונים מהאח"פ. זה נקרא "לידה רוחנית" או "יציאת מצרים".
כך, ששיטת הקבלה נותנת אפשרות להשתמש באור העליון כדי להעלות, להוציא את עצמי משליטת האגו, משליטת "אומות העולם", מהגלות תחת העליונות של "שפחה" שמולכת על "גבירתה". חכמת הקבלה היא אותה התורה שבה נסתר המאור המחזיר למוטב, כלומר המעלה בחזרה אל המקור של ניצוץ ההשפעה.
במהלך כל התהליך מתוך המסה הכללית של הרצון לקבל, מתבררים חלקים של גלגלתא ועיניים היוצאים משם. במילים אחרות, בבבל העתיקה נוצרת קבוצת אברהם שחותכת את העבר והולכת לארץ כנען. בכך הניצוצות מתבררים כדי לאחר מכן שוב לשקוע בתוך האגו, לרדת לגלות מצרים, ושוב להיוולד ברוחניות, לצאת ממצרים בעזרת משה, על ידי המאור המחזיר למוטב.
כך תחת השפעת האור, בני ישראל באים לקבלת התורה, כלומר לשיטה שמאפשרת לתקן את עצמנו. ואז, זה אחר זה, מתחילים להתגלות הרצונות של מצרים – תחילה בדור המדבר ("להשפיע בעל מנת להשפיע") ולאחר מכן בדור שנכנס לארץ ישראל ("לקבל על מנת להשפיע").
המקובלים מסבירים לנו שעם ישראל הגיע לדרגת בית ראשון, אור "מוחין דחיה", כלומר ביצע את גמר התיקון הפרטי שלו. ולאחר מכן מייד התחיל תהליך הקלקול, הנסיגה, עד שהעם עזב לחלוטין את שיטת הקבלה, כשהוא נפל לתוך הכוונה האגואיסטית והתקרב לשאר הבבלים, שבינתיים התפזרו בכל העולם. כך ניצוצי ההשפעה נפלו תחת שליטת הכוונה בעל מנת לקבל ומאז כבר אלפיים שנה ה"שפחה" שולטת על "גבירתה".
תוך הזמן הזה התרחשה התכללות, התערבבות של גלגלתא ועיניים ואח"פ, כלומר, בין ישראל ואומות העולם. התהליך ההדדי הזה היה מיועד לצרכי תיקון האח"פ, כלומר למטרה שנקבעה מראש. הרי לתקן צריכים דווקא את האח"פ, וגלגלתא ועיניים מהווים רק כלי עזר לזה.
ולכן היום אנחנו צריכים קודם כל להוציא מהגלות את הכלים הפנימיים, את הניצוצות של גלגלתא ועיניים כשאנחנו משתמשים במאור המחזיר למוטב. לשם כך אנחנו מפיצים את חכמת הקבלה בכל העולם – הרי מי יודע היכן עוד מסתתרים ניצוצי ההשפעה? מי שמתקרב אלינו הוא קודם כל מצטרף לשיטת התיקון. ולאחר מכן מתגלים חלקים "מולדים" של עם ישראל: שפעם הם היו נמצאים בהשגה רוחנית ומאז נשמרו הניצוצות, רק שהם נסתרים.
לכן ביניהם אנחנו גם צריכים בכל הדרכים להפיץ את שיטת הקבלה כשאנחנו מתחילים ממסר הערבות.
ולאחר מכן מגיע תורם של אומות העולם המיתקנים בו זמנית.
אם כך, אם ישראל יהיה פחות או יותר מתוקן בפנימיות (ה"נקודות שבלב") ובחיצוניות (העם היהודי) אז יהיה ניתן לפנות לאומות העולם ולתקן אותם בצורה מוחלטת. ובינתיים אנחנו צריכים להפיץ להם חכמת הקבלה, כיוון שכפי שכותב בעל הסולם במאמרים "שופרו של משיח" ו"הגלות והגאולה", ישראל יגאלו רק כשחכמת הקבלה תהיה ידועה בין אומות העולם. נאמר על כך שאומות העולם "יקחו את בני ישראל על כתפיהם ויביאו אל בית המקדש" – במילים אחרות חייב להיות לחץ חיצוני על עם ישראל כדי שהוא יממש את התיקון.
נחזור לימי בית המקדש הראשון והשני ונאמר, ששיטת התיקון שהייתה מגולה אז לכולם בהמשך, נגנזה על ידי רבי שמעון. הוא כתב את ספר הזוהר שהוא בפני עצמו המקור לכוח העליון המתקן. אולם, הוא הסתיר את מהות הספר בעזרת תלמידו רבי אבא ואת הספר עצמו גנז. בהתאם לתכנון מלמעלה הוא נמצא מאוחר הרבה יותר ויצא לעולם דרך אלמנתו של רבי משה דליאון.
כפי שמסביר לנו בעל הסולם, הספר הזה בכל זאת התגלה טרם הזמן, כשהעולם עדיין לא היה מוכן לתיקון – מה שהביא לשתי צרות:
• מצד אחד זה מחליש מאוד את עם ישראל שמתפתה מחכמת אומות העולם. הרי חכמי העולם שאבו ידיעות מחכמת הקבלה ופיתחו תפיסות פילוסופיות ותיאולוגיות שונות.
• ומצד שני, העמים נוכחו לדעת שבידיהם נמצא משהו גדול ובטוח – פלטפורמה רוחנית שנראית להם כ"בלתי משתנה", שלא ניתן להזיזה, איתנה.
אם כך, גילוי חכמת הקבלה הקשה בהרבה על העבודה בתיקון הכלים, הרצונות. אך ללא חכמת הקבלה אומות העולם היו נשארים בלי כלום. הרי האדם לא יכול לבד עם עצמו להגיע לידיעות הללו. אין רע בלי טוב. בזכות מה שקרה האנשים יכולים להתקדם, להבין משהו, להשתפר במהלך אלפי השנים. נכון שהדתות מרחיקות את האדם מהבורא, מהכוח העליון – ובכל זאת המנגנון הזה, המערכת הזו, ה"מכונה" הזאת, פועלת על האדם ומכינה אותו, כשהיא מוציאה אותו ממצב פרימיטיבי, ומאפשרת להפנים, להבין, בחלקם את המושגים הרוחניים ולהתקרב אליהם בכל פעם במקצת.
נכון שהדרך עדיין רחוקה, נכון שהאדם בינתיים מתפלל לקיר, לפסל, לדמות, לתמונה או מתאר אותה לעצמו במחשבה – ובכל זאת, בעולם הזה איזשהו "ציור" דמיוני הוא הכרחי. האדם לא מסוגל לעמוד בפני תכונה או רוח, הוא חייב להחזיק, לתפוס במשהו. ובינתיים הדתות לאט לאט מקרבות אותו לתפיסה מופשטת יותר.
מלבד זאת, אסור לשכוח על ההתכללות בין כלי הקבלה וכלי ההשפעה. לא יכול להיות רע בלי טוב וטוב בלי רע. טוב, כלומר צורת ההשפעה, לא יכולה לבוא לאדם בלי להתלבש בלבושי הקבלה הרעים. אחרת, הוא לא "יקנה", לא יקבל, את הרעיון שלא מוצא חן בעיניו. לכך מחייב חוק השתוות הצורה. לפי החוק הזה אני מקבל את הכול בלבוש אגואיסטי, בתקווה להטבה לעצמי. אחרת אני לא אקנה את ה"סחורה".
לכן החוקים והפעולות הרוחניים ניתנו לנו ב"עטיפה" של תפיסות ושיטות שונות במינן. וכל זה, למטרת התיקון…
מתוך השיעור לפי המאמר של בעל הסולם, "שפחה כי תירש גבירתא", 04.09.12
ידיעות קודמות בנושא:
לגלות או לגנוז?
כשלא מתחשק לגדול
באינטרנט, לפי צו הבורא
