על רפסודה קטנה

שאלה: אילו תמריצים תספק לאדם הכלכלה החדשה? מה ימשוך אותו קדימה?

תשובתי: צריך ליצור סביבו את הסביבה שתדע לעשות "סוכרייה" מהתענוג שנראה לו היום מופשט. כולם אומרים: "זה טעים!" והוא מתחיל להביט מסביב. כולם צועקים: "זה נפלא!" והוא מתחיל לחפש. כולם מתפעלים: "זה מהמם!" והוא מתחיל לחשוד שבאמת יש להם משהו בעל ערך, ושהוא זקוק לזה.

זה מדרבן את האדם: "למה אין לי את זה? למה אני לא מרגיש כמו האחרים?". השפעת הסביבה היא גורם בעל עוצמה רבה. 99% מכל העיסוקים שלנו נובעים ממנה. האדם יצא מהמערה והתפתח עד לצורתו המודרנית רק בזכות הסביבה שכל הזמן הלהיבה ודרבנה כל אחד, כשהצביעה על מה שחסר לו.

בעיקרון, המערה הייתה מקום מגורים נפלא. לכל אורך השנה נשמרה שם טמפרטורה יציבה. היה בשר על האש, ואווירה רגועה ושלווה שלא עוררה שום רצונות, חוץ מהצרכים הבסיסיים…

כל העודפים, מעל הרמה הבהמית, נובעים אך ורק מהסביבה. סתם כך לא יופיע באדם הדחף לפתח את החקלאות, התעשייה והמסחר. דווקא החברה היא זו שמעוררת את הרצונות הללו.

ועכשיו, כשכבר המציאו את הפרסומות, אין לנו ברירה אחרת, ואנחנו צריכים לשכנע את העולם בנחיצות במערכת החינוך, המערכת שתדגים לנו את העתיד, שתסביר לנו כיצד ייראה יום המחר.

אנחנו צריכים לקדם את עצמנו לקראת החיים הנכונים. אבל הממשלות הן די "כבדות". אז מה נשאר? – לפתח את המערכת הזאת באינטרנט בכוחות עצמנו ולהפיץ אותה בכל הערוצים האפשריים.

אני ערכתי פגישות באו"ם ובאונסק"ו עם ההנהגה של הארגונים הללו, אך נשארתי באותה הדעה: אנחנו צריכים לעשות הכול בעצמנו. כי הרי אנחנו יכולים להעביר את האור המחזיר למוטב. במקרה הזה, זה לא חיסרון להיות לבד, אלא יתרון, מפני שבזכות זה אנחנו לא תלויים בהגבלות חיצוניות. דווקא כך אנחנו יכולים לעשות את מה שאנחנו מסוגלים ומה שאנחנו מוצאים לנכון. אנחנו דואגים להצלחה של המפעל שלנו, ובסופו של דבר אנחנו פשוט ניאלץ להזמין את האור שיזרום דרך המערכת שנבנתה על ידינו.

אפילו אם היא נראית חלשה, כמו רפסודה קטנה על גלי האוקיינוס הווירטואלי, זה לא משנה. כולם ישמעו את קריאותיה, כי בהן נמצא כוח האור. תנו לאור לעשות את העבודה שלו.

כזאת צריכה להיות הגישה שלנו.

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "השלום בעולם", 18.10.2011

ידיעות קודמות בנושא:
קרן אור מהעתיד בתוך החושך של ההווה
יש במה לקנא
העתיד – אינו חזרה למערות !