על חשיבות אהבת החברים

היחס שלנו כלפי מה שמורגש באגואיזם שלנו כ"זולת", כלפי הסביבה בעולם שאליו נולדנו – נקרא "זמן ההכנה". וכשאנחנו עוברים מהאהבה לסביבה ולחברים אל האהבה לבורא – זה כבר הזמן של העבודה האמיתית, שבמהלכה אנחנו רוכשים את תכונת ההשפעה.

כתוצאה מרכישת התכונות האלטרואיסטיות האלה, כשאנחנו מסיימים את הדרגה של "להשפיע על מנת להשפיע", אנחנו משיגים סוף כל סוף את האהבה. אך מאחר והדרך הזאת מובילה להשגת האהבה לבורא, לכן היא נקראת כך, ועל אף שהיום אנחנו עובדים בשטח שלנו, בעולם שלנו, עם תכונותינו האגואיסטיות, זה בכל זאת נקרא עבודה על אהבה כלפי החברים, כלפי הזולת. על אף שכל זה עדיין רחוק מאוד מהאהבה האמיתית.

האהבה לבורא, האהבה לנבראים או האהבה כלפי החברים – כל זה אותו הדבר, כי זה מנוגד לאהבה העצמית. ולכן היא דורשת כל כך הרבה שינויים איכותיים בתוך האדם. אבל ערכה של האהבה כלפי החברים הוא גבוה מאוד, מפני שבזכותה אנחנו רוכשים רצונות נוספים ומגלים לעצמנו את המציאות האמיתית שבה אנחנו נמצאים, כלומר את הבורא.

ככל שהבורא והמטרה הסופית חשובים לאדם, כך חשובים לו גם האמצעים המובילים אליה: התרגילים בקבוצה עם החברים, הלימוד, כי ללא האמצעים האלה הוא לא יוכל להגיע למטרה.

מצד אחד, כל העולם הזה הוא מדומה ואין אף אחד סביבי: לא דומם, לא צומח, לא חי ולא בני אדם. כל אלו הם הרצונות שלי שהתחלקו לכאלה חלקים, ולכן הם מציגים לי את האור העליון בצורה שכזאת.

וכך גם עליי להתייחס לקבוצה, כאילו לא קיים שום דבר חוץ ממני. וכל מי שאני מרגיש סביבי: הסביבה, הקבוצה, המורה ואפילו הבורא – כולם נמצאים בתוכי, בתוך ההרגשה שלי. נתנו לי את האשליה הזאת, כאילו כל זה נמצא מחוץ לי, כדי שאלמד מהי הרגשת הזולת: כדי שאוכל להרגיש אותו, להתקשר אליו ולהגיע להשפעה ואהבה.

אם האדם תופס בצורה כזאת את כל המציאות, הוא לא יטעה. מובן שהוא יצטרך כל הזמן לברר הבחנות חדשות ולהשלים על ידן את התמונה הכללית, אבל הוא כבר יהיה בדרך הנכונה.

מתוך שיעור על מאמר של הרב"ש, 29.11.2011

ידיעות קודמות בנושא:
האהבה שמגלה את האין-סוף
האהבה שהאגואיסטים לא מכירים
המעבר הפסיכולוגי למצב החדש