עלייה, אבל לא בריחה

כתבי רב"ש, מאמר "מהו, רועה העם הוא כל העם, בעבודה":

"אלא כל הקושי שבהדבר הוא רק מחוסר אמונה. ולכן האדם צריך לתת כל העבודה שלו ולעשות מעשים, בכדי לקנות אמונת ה', שרק זה נותן הכל."

מדובר על כוח מיוחד, שיחד עם כל הצרות והבעיות, עם המתחים והחיכוכים הפנימיים, מחזיק את האדם במצב של "חפץ חסד". כלומר, לא מקל לו על החיים, אלא מחזיק אותו מעל לכל הכובד של החיים.

הכוח הזה לא פותר את הבעיות הגשמיות, הוא לא משחרר מהן. להיפך, כל דרגה רוחנית נבנית דווקא מעל לניגודים הגשמיים הלא פתורים של הדרגה הנוכחית. אחרת האדם לא היה נאלץ להתעלות מעליה. מחוסר ברירה, תחת הלחץ של האגו, הוא זקוק למצב של "חפץ חסד", אחרת הוא פשוט לא היה מסוגל לחיות. ומצד שני, זה דרוש, מפני שאחרת הוא אף פעם לא יעשה נחת רוח לבורא.

זו היא הבחירה בין שתי האבחנות האלה, בין שתי הסיבות, שלפיהן האדם זקוק להתקדמות, לחיים רוחניים.

שאלה: מה בדיוק הבחירה שלו?

תשובתי: יכול להיות, שאתה בוחר ב"חפץ חסד", כדי פשוט לטייל ביער עם פרח ביד ולא לרצות יותר מזה? או שאתה לא יכול לסבול את הכאבים שהחיים מביאים ובורח למקום שהכול מתקבל כטוב, איפה שהכול לטובה, מפני שאין עוד מלבדו? באמת, האם לא מגיע לי כזה מצב טוב?

או שאתה משתוקק למצב של "חפץ חסד" מפני שזו מדרגה נעלה יותר, שמאפשרת לך, למרות כל ההרגשות הלא נעימות בתוך הרצון לקבל, להישאר מעליהן, בהשפעה, ולהעריך אותה יותר מהקבלה. די קשה להסביר את זה לעצמנו, אבל זו כבר התחלה של המצב האמיתי של "חפץ חסד".

מתוך שיעור על מאמרו של רב"ש, "מהו, רועה העם הוא כל העם, בעבודה", 03.04.2013

ידיעות קודמות בנושא:
ילד, שגדל לשמחת המוליד
תאונות מתוכננות בעבודה
"חפץ חסד"