ניצוץ אחד שמדליק אלפי נרות

אנחנו יודעים שחוץ מ"הנקודה שבלב", שהיא האחוריים של נפש דקדושה, לא נקבל דבר מלמעלה. כלומר, שום דבר מהכלי הרוחני לא יתעורר בנו, אלא רק הנקודה הזאת, את כל היתר אנחנו צריכים להשיג מהסביבה. בה נמצא הכלי הרוחני שלי. זאת אומרת, כל אותם הרצונות שבהם אני מגלה את העולם העליון, הבורא, החיים הרוחניים, נמצאים בסביבה. הרצון הזה נקרא "חשיבות המטרה". כך הוא מתבטא כלפיי, בתוך ההרגשה שלי. נדמה לי שהחשיבות אינה שייכת למטרה, ושהמטרה היא דבר נפרד, אך זה אינו כך, החשיבות עצמה היא הכלי הרוחני. בדרך כלל אנחנו מציירים את זה לעצמנו בצורה כזאת, כדי להבדיל, שיש חשיבות המטרה, ובזכות החשיבות שאתה מקבל מהסביבה אתה משתוקק להשגת המטרה. אך השגת המטרה היא באותה החשיבות, באותו הרצון שאתה מקבל מהסביבה.

אנחנו צריכים להשתדל להמחיש את הרצון הרוחני. הוא אוורירי. זה רצון, לא מילוי אגואיסטי שמתמעט אצלי כתוצאה מכך שהעברתי אותו לאחר. הרוחניות מספיקה לכולם! כשם שאתה יכול להדליק מנר אחד אלף נרות, והראשון לא יהיה חסר.

לכן, כשאני נמצא במצב שיש לי רק "נקודה שבלב", כשאני בפרשת דרכים ואינני יודע לאן לפנות, כשאינני מגלה בעצמי שום כוח ושום דחף, מהיכן אוכל לקחת באותו הרגע את הגירוי, את הדחיפה, את הכיווּן להגיע לקבוצה ולדרוש ממנה את חשיבות המטרה? אם כבר יש לי כזה דחף וכזאת נטייה פנימית, אז כבר ברור שאממש אותם. אך מה לעשות אם הוא אינו קיים, האם הקבוצה חייבת לדאוג להביא לי את חשיבות המטרה ורוממות ההשפעה, או שעליי בכל פעם לחפש בעצמי?

כאן אנחנו מגיעים למושג שנקרא "ערבות". אנחנו צריכים בכללות להיות "סביבה". ה"סביבה" צריכה לעורר כל אחד ואחד, לתת דוגמה לכל אחד ואחד. האדם צריך לראות מה יש לאחרים ואין לו, כמו שבעולם שלנו, למשל, הוא מקנא ברכב ובבית שלהם. עליי לגרום לקנאה ובכך להגדיל את האגו שלי, את הרצון לקבל שלי. הרצון לקבל הקטן שלי מתחיל להיות גדול ומקבל כל מיני צורות שמהן אני לומד לְמה להשתוקק.

הסביבה חייבת ליצור לעצמה את הצורה הנכונה ולבטא את עצמה כלפי כל אחד ואחד מחבריה כדי לא לתת לו רגע מנוחה. כמובן שמתוך האדם צריכה להיות "הנקודה שבלב" והתעוררות כלשהי משלו, כמו לגרעין שיש לו מגע ראשוני עם האדמה, אך הסביבה מוכנה לתת לו הכול לפי מה שנמצא בו כדרישה הראשונה.

כאן עלינו להבין שכאשר כל אחד ואחד משתתף בחשיבות המטרה כלפי האחרים, הוא אינו עוזר בכך לאחרים, אלא הוא למעשה בונה את חשיבות המטרה לעצמו. בכך הוא בונה את הסביבה הכללית לכולם. לא תיתכן סביבה טובה לאחד ולאחר לא, אלא זוהי ערבות. לכן, או שכולנו יחד בספינה מגיעים למטרה, או שמישהו אינו נותן את המאמצים הדרושים להתעוררות הכללית כדי לספק לכל אחד ואחד את חשיבות המטרה, ואז אף אחד לא יצליח.

כלומר, הדאגה היא לא לעצמי, אלא כיצד אני מקבל את החשיבות מהסביבה לגדלות המטרה. אם אני דואג שלכל אחד מחבריי תהיה חשיבות המטרה, על ידי כך אני בונה את הכלי שלי. אינני יכול לדאוג לעצמי, כי כל זה אגואיסטי. אך אם אדאג לאחרים, הדרישה הרוחנית, החיסרון הזה, יחזור אלי כבר ככלי מוכן ושלם.

הדבר דומה לאותה המערכת של גלגלתא ועיניים (גו"ע) ואח"פ. באח"פ שלי אני דואג לאחרים, ועל ידי זה אני מקבל מהם את הרגשת הגלגלתא ועיניים שלהם, שזה בעצם הכלים דהשפעה שחסרים לי.

מתוך שיעור בנושא "השגת רוממות ה' על ידי הסביבה", 16.03.2011

ידיעות קודמות בנושא:
הסביבה הרוחנית היא החממה של הנשמה
תחזירו לי את הרצונות שלי
לפתח תצלום בהיר מנגטיב שחור