ניגוד דרמטי

בפרשת "שלח" מסופר על כך שהמרגלים, כשהגיעו לארץ ישראל, ראו עד כמה היא נפלאה, אבל יחד עם זאת הם הבינו שאי אפשר להיכנס אליה, מפני שחיים שם ענקים מפחידים. כשנודע לעם על כך, הוא החל להתרעם. ככלל, מתי אני מתחיל להתרעם? כשאומרים לי: "אתה חייב לעשות זאת".

כלומר, כל הזמן הלכתי למדרגה הבאה שאליה אני צריך לעלות, אני לא יכול לברוח מזה מפני שהנסיבות דוחפות אותי, אבל אני מרגיש שאין בי כבר כוחות. הניגוד הדרמטי הזה, שאני חייב לעשות משהו אבל אין לי כוחות, מעורר בי התרעמות. אפילו שארץ ישראל היא כל כך מושכת והיא ארץ זבת חלב ודבש, אני עדיין לא יכול להיכנס לשם. נשאר לי רק לקנא מרחוק ולהירגע, כמו שנאמר שאין האדם חפץ בבת מלך, מפני שסתם כך לחלום עליה זה אומר לסבול. לכן אני לא סובל, אני יודע שהיא לא בשבילי, חלום שלא יתגשם, לכן אני באופן אוטומטי מוציא אותה מהרצונות שלי וחי בשלווה, כך שנהנה ממה שבהישג ידי.

ואילו כאן הבעיה היא שמחייבים אותי לכבוש את בת המלך: "אתה חייב!", ואני לא רואה בי שום אפשרויות לעשות זאת. אבל הנסיבות מחייבות אותי: "אין דבר, אתה תחזיק מעמד, אתה תעלה, אתה תטפס על ההר הזה ותעשה הכול". אבל חיים שם ענקים גדולים מאוד ואני צריך להילחם בהם?! אני צריך להתגבר על מכשולים, כמו נהרות עם זרם חזק והרים גבוהים? אני לא מסוגל! לכן אני מתרעם ורוטן.

התרעמות מופיעה בהתאם להבנה הנוכחית שלי, באפשרויות העומדות בפניי ובמכשולים שניצבים מולי. למרות שאחרי זה מצפה לי שכר, נהרות של חלב ודבש, זה לא בשבילי, תנו לי לחיות בשקט. חייתי ארבעים שנה במדבר ואחיה עוד ארבעים שנה, לא נורא. כך בעצם האדם בנוי. הבעיה היא שאני עושה חשבון מתוך התכונות והאפשרויות הנוכחיות שלי. ואילו הבורא אומר: "אני אשים אותך בכאלה נסיבות, שלא תהיה לך ברירה ואתה תפנה אליי. אז אני אעזור לך, אתמוך בך ואתה תעלה למדרגה הזאת".

אבל בינתיים העם מתרעם: "אנחנו נבחר מנהיגים אחרים, שיחזירו אותנו למצרים". מפני שאי אפשר להישאר באמצע המדבר: או קדימה או אחורה. אז עדיף לפנות חזרה, מה היה רע שם?! לאדם במצב הנוכחי תמיד נדמה: "איך אני שונא את המצב שאני נמצא בו עכשיו, אני מסתלק". מה שהוא ברח ממנו, נראה לו חיובי. והוא פונה חזרה. כל זה בהחלט טבעי, חוץ מדבר אחד: לבקש, לדרוש כוחות כדי להשתלט על המדרגה הבאה. רק אז האדם מקבל כוחות. אבל עד אז הוא תמיד שוכח, שאפשר בעזרת דרישות ובקשות מהבורא לקבל את הכוחות החסרים.

שאלה: איך אפשר להסביר את השכחה העצומה הזאת, הרי כל הזמן מתחלפים בנו לסירוגין הרגשת הבורא וירידה, שוב הרגשה ושוב ירידה, וכך עד שהבורא לגמרי נמחק מהזיכרון והמחשבות שלנו?

תשובתי: העניין הוא שהאדם הוא כל פעם חדש. לא נשמר בו הזיכרון, הכול נעלם, כאילו שהוא אף פעם לא חווה שום דבר ולא היו לו נסיבות דומות לזה. כי מה שהיה במדרגה הקודמת, אבד, כמו בטיל: המדרגה הקודמת התנתקה והכול מתנקה לגמרי. שום דבר לא נשאר, מפני שבמדרגה החדשה כל עשר הספירות, הן חדשות.

מתוך תוכנית הטלוויזיה "סודות הספר הנצחי", 6.5.2015

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest