קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: מדוע אנחנו מעדיפים להישאר בתוך הסבל ולא רוצים לצאת ממנו, כאילו שאנחנו אפילו נהנים ממנו?
תשובתי: אנחנו נהנים מהסבל. כל העולם נהנה מהסבל, הרי יש דרך מאוד פשוטה לצאת מתוכו ולהשיג מצב נפלא של כל טוב שאפילו אי אפשר לתאר, אבל האנשים מעדיפים לסבול.
מי שאשם בזה הוא הרצון לקבל שלנו, שאוהב לסבול. כל התענוג שלנו בא מהתגברות על הסבל, זה ממש מזוכיזם. כל התענוגים שלנו, מהקטנים ביותר ועד הגדולים ביותר, מכל המינים והסוגים, באים רק מתוך הסבל. או שאנחנו נהנים מזה שהצלחנו להימנע במקצת מהסבל, להתעלות מעליו, אבל בכל מקרה הכול מושרש על הסבל. זה הטבע של הרצון לקבל.
כדי ליהנות צריך שיהיה חיסרון, ואחר כך המילוי שלו. והחיסרון במקרה שלנו, זה חוסר מילוי, מוות. וקצת מעל המוות זה כבר נחשב תענוג, על אף שהוא בכל מקרה עדיין קשור למוות. תענוג, זה כשיש לו קצת יותר מאשר מצב "מת".
בעוד שהתענוג הרוחני הוא אחר, שם יש תענוג מהשפעה. ולכן, הרמה הבסיסית הנמוכה ביותר כבר נותנת כוח חיות ומסמלת חיים, כי אני לא מרגיש חיסרון בכלום. אני לא צריך שום דבר לעצמי אישית, אני נמצא במצב של "בינה", "חפץ חסד", כמו נזיר שחי ביער ואין לו צורך אפילו בחולצה.
ומעל למצב הזה אני מרגיש עוד יותר חיים, עוד יותר השפעה, עוד יותר חופש. בעוד שברצון לקבל שלנו אנחנו מרגישים רק מוות וסבל ולא יכולים לברוח ממנו. בלי זה האגו לא יוכל להרגיש תענוג. אנחנו תמיד חייבים להוסיף לאוכל קצת "מלח ופלפל" כדי שיהיה חריף.
מתוך שיעור על איגרת של בעל הסולם, 27.06.2012
