מתי קלות ראש עוזרת, ומתי היא מזיקה

כשהקבוצה מגיעה להשגה רוחנית, מגלה את הבורא ונמצאת איתו בקשר מסוים, היא מתחילה להתנהג בצורה הפוכה ממה שהיה קודם לכן: היא מתחילה לגלות זלזול במטרה וקלות ראש, כדי לתת לחברים הפרעות קלות לעבודה, עוד לפני שהבורא יציב לפנינו מכשולים. הרי אם האדם נמצא בקשר עם הבורא, הפרעות כאלה יעזרו לו לחזק אותה.

הרב"ש כתב שבין החברים, מטעמי צניעות, לא היה מקובל להראות בחיצוניות את ההשתוקקות החזקה שלהם לרוחניות, אך למעשה, בתוך ליבם הייתה אש בוערת.

אבל זה קורה כבר לאחר מעבר המחסום, לאחר שהקבוצה הגיעה לחיבור הרוחני, והיא צריכה רק לזרז את הגדילה שלה בכל רגע. ובדיוק אז אני צריך שההפרעות יגיעו מהר ככל האפשר, והקבוצה תארגן לי אותם ותעזור לי להתקדם מהר יותר.

אבל לפני הכניסה לעולם הרוחני, כשהאנשים עדיין לא הגיעו לגילוי ולקשר עם הבורא, אסור להראות שום קלות ראש, משום שהיא תהרוס את הכול. האדם צריך להשתדל לראות את החברים כגדולים. והקבוצה, מצידה, צריכה להראות את עצמה כגדולה, מיוחדת, חזקה, כדי לעורר באדם קנאה, תאווה וכבוד, ש"יוציאו אותו מהעולם הזה".

אם הקבוצה תציג את עצמה בצורה כזאת ביחס לכל אחד, והוא יראה שהוא זקוק להידבק אליה, להתקשר אליה, להיות עם החברים, שאותם הוא רואה כאנשים גדולים – בכך היא תעזור לאדם. וכך אנחנו נגיע במהירות לחיבור בינינו ולגילוי הבורא לנבראים.

לא צריך לדבר על זה הרבה. אבל עליך להבין, שהעבודה שלך היא לעורר את החבר, את הרצון שלו. אתה עובד עליו ומציג לו את התמונה הרוחנית, כאילו גם אתה וגם כל הקבוצה נמצאים גבוה, ברוחניות, ומראים את המסירות שלכם והרצון העצום שלכם למטרה, יותר ממה שיש לך באמת.

אתה חייב להחזיק את עצמך בצורה כזאת לפני החבר. בכך אתה מעורר אותו, כמו ילד קטן שאנחנו משחקים איתו ועושים לו פרצופים, כדי להעביר אותו דרך מצבים שונים ולעזור לו לגדול.

אם כל אחד חייב להצטייד ברצון להשגת הרוחניות, הרי שצריך ליצור עבורו את התנאים ליצירת רצון גדול יותר. ודאי שזה משחק, אבל דווקא בשביל זה אנחנו בונים את הסביבה שתיתן לכל אחד התפעלות מגדלות המטרה.

מתוך שיעור על מאמר של הרב"ש, 12.02.2012

ידיעות קודמות בנושא:
מההצתה הראשונית לבעירה תמידית
קנאה בחברים
הנחישות בדרך