מראה של האגו שלי

שאלה: איך אפשר להתגבר, והאם בכלל צריך להתגבר, בזמן הכנס על מצבים של סלידה פיזית, מצב של אפטיה, אדישות, רצון להיות צופה?

תשובתי: הכול תלוי במצב הרוח. איזו סלידה פיזית יכולה להיות, למשל, כלפי הילד שלך? בשביל מישהו זו סלידה, ואילו בשבילי הוא בשר מבשרי והכי קרוב אליי. לאישה זה מובן. לכן הכול תלוי בכך, עד כמה אנחנו נכוון את עצמנו נכון.

אין כזה מושג "סלידה פיזית", אלא פשוט ישנה מטרה. ובאותה המידה שהיא חשובה לי, אני מתחיל לתפוס ולקבל את האמצעי להשגת המטרה הזאת באותה החשיבות, באותה הגדלות, כמו את המטרה עצמה. אם למען המטרה אני צריך להתקרב למישהו, לדבר איתו, לחבק אותו, להרגיש שאנחנו יחד נמצאים בפעולה אחת, אז אני לא מסתכל על האדם.

ובכלל, מה מסמל משהו חיצוני? הרי לא מראים לי את האדם, אלא את היחס שלי אליו, את ההשתקפות העצמית שלי בדמות כלשהי. לפיה אני יכול לשפוט באיזו מידה אני צריך לעבוד על עצמי, ואין כאן כל קשר לאותו אדם. אני לא רואה אותו, אלא את האגו שלי בצורה כזאת. הוא כמו מראה שבתוכה אני רואה את עצמי. זוהי מערכת שלמה, כמו שנאמר באחד ממאמרי "שמעתי": "ה' צלך".

לכן, איזו דחייה יכולה להיות כאן? להיפך, זה שאתן נדחות, דווקא מהווה את השיטה היעילה ביותר, את האפשרות להתקרבות, להתעלות מעל עצמכן. תנסו ואתן תיראו שזה כך. וזה כל הזמן יתקן ויכוון אתכן בפנים מחדש, יזרוק לאחור, ואילו אתן כל הזמן תשתוקקנה רק קדימה. אל תבזבזו זמן! חבל. תסתכלו על כולן, תנסו לבטל את עצמכן, ואז הזרם יישא אתכן לאיחוד יחד עם כולן.

אני הייתי מציע לכל הנשים לפני הכנס לבקש סליחה אחת מהשנייה, לשכוח את העבר ולהתחיל מדרגה חדשה לגמרי. תנסו להתעלות במקצת מעל עצמכן, אחרת בשביל מה אתן עוסקות בחכמת הקבלה? אתן לא תוכלנה כל הזמן לשמור על ה"אני" שלכן. אתן צריכות, להיפך, לדרוך עליו עם הרגל ולרמוס אותו.

מתוך ההכנה לכנס נשים, השיעור הווירטואלי, 06.01.2013

ידיעות קודמות בנושא:
כנס נשים: שום דבר לא בא בקלות
לבקוע את קליפת הגולם ולצאת לעולם הרוחני
לשבור את קליפת הפירוד