קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
מתוך מאמר של הרב"ש, "מהו היתרון שיש בעבודה יותר משכר": "ועיקר ההכנה, שנקראת יגיעה, שצריך להכין עצמו לבטל את רשותו, היינו עצמותו […] היינו שהוא מבטל את דעת בעלי בתים ומשתוקק לדעת תורה […] היינו כמו שאמרו חז"ל, "אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה", שהוא ביטול רשות, ואין כאן רק רשות היחיד, שהוא רשותו של הקב"ה, אז הקב"ה יכול לומר, "בכל המקום את אשר אזכיר". מדוע אני יכול להזכיר את שמי. כי האדם ביטל את המקום הזה עבור הקב"ה. אז יקויים, "אבוא אליך וברכתיך" […] שהוא קבלת פני השכינה."
הנוסחה הזאת כבר ידועה לנו. ה"מקום" הוא רצון לקבל, וגם הבורא שממלא את המקום הזה, כלומר את הרצון, מספק לו מילוי. אנחנו מתייחסים לכלי כמו למקום, וגם מכנים את המקום "אור הבורא" שממלא אותו. הכול תלוי באיזו בחינה מדובר, על הרצון או על מי שברא וממלא אותו.
נאמר, "בכל מקום אשר אזכיר את שמי", ששָם נמצא הכלי המסודר לפי שם ה', הוי"ה, על כל הבחנותיה, "אבוא אליך וברכתיך". יבוא האור ויתקן את הכלי, יפנה עבורו מקום המתאים להתלבשות של הבורא.
חשוב למדוד כל פעם עד כמה אנחנו נעשים יותר קרובים או יותר רחוקים מהאור, כדי ש"לא יהיו בך א-ל זר". עד כמה המושג הזה "בורא", הכוח העליון, כל הדמויות שמצטיירות בתוך הדמיון, הופך לתכונת ההשפעה שמתלבשת בי, באדם. ניתן למדוד את מצבי לפי המידה שהתכונה הזאת מתקבלת על ידי ולפי מידת המשיכה שלי כלפיה.
ברור שמגיעים גם מצבים הפוכים כמו "בעד" ו"נגד". אבל דווקא מתוך שני הכיוונים הללו, מתוך האופנים השונים בונים את ההתקדמות. חייבים לבדוק עד כמה המושג "בורא", כלומר תכונת ההשפעה שמתלבשת בנו היא רצויה כל פעם יותר ויותר ואנחנו מקווים, מצפים ונמשכים אליה. עד ש"ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא", באותו המקום.
עכשיו אנחנו עושים תרגילים, מנסים לבטל את עצמנו ולהגיע לחיבור בינתיים רק בינינו. כפי שכתוב "מאהבת הבריות לאהבת ה'". אבל אם אנחנו גם נזכרים שעושים זאת כדי שפעם נהיה כלי אחד שבתוכו נוכל לגלות את הבורא, אז האור העליון ישפיע עלינו, יחבר ויארגן אותנו. כך פעם אחר פעם, אנחנו נרגיש יותר ויותר את ה"מקום" שאנחנו מכינים לגילוי הבורא, נבדוק האם הוא מוכן להתלבשות של האור העליון, של תכונת ההשפעה.
ואחר כך אנחנו נתחיל לזהות באותו "מקום" תנועות, האם אנחנו מקבלים את הבורא או לא, האם הוא נכנס לתוכנו או יוצא. אנחנו נבין על ידי אילו פעולות אנחנו יכולים למשוך אותו או לגרש אותו מאיתנו, אם אנחנו רוצים לעלות למדרגה יותר גבוהה כדי להיות בהתאמה אליו עוד יותר. אחרי הכול, בין המדרגות אנחנו צריכים כאילו להתרחק ממנו.
וכאשר כל הפעולות הללו מוכרות ונמצאות בשליטתנו אז אנחנו מתחילים להגיע להשתוות הצורה עם הבורא יותר ויותר גדולה והוא מתחיל להתגלות. כך אנחנו בונים את ה"מקום", מתחילים מהחיבור בינינו. אחרי החיבור מגיע הריחוק שמלמד אותנו לחזור שוב לחיבור על פני הריחוק. כך אנחנו לומדים עד שנוכל לקחת את התהליכים האלה בידינו ולבקר אותם.
כמובן שזה אפשרי רק "בעזרת ה'", בעזרת הכוח העליון. אסור לשכוח שהוא זה שמסדר ומנהל את הכול, אבל בהשתתפותנו הפעילה. אנחנו מחליטים שאנחנו רוצים לעשות "עשה רצונך כרצונו" וכך בונים "מקום".
אנחנו כבר נמצאים בתהליך של בניית ה"מקום". אף על פי שאנחנו לא ממש מבינים כיצד לבנות אותו, אילו שלבים אנחנו עוברים ומה עוד צריך לעשות. בעצם, שום דבר אינו ברור. זאת לא נוסחה עם נעלם אחד. אלא כאן יש נוסחה עם המון נעלמים שעלינו לפתור. כי זאת מערכת אינטגרלית שבה הכול כלול בכל ותלוי בכל.
כאשר התמונה הזאת מתבהרת, אנחנו רואים שהיא כוללת המון פרטים הקשורים זה בזה למערכת אחת, אבל בינתיים היא מאוד מעורפלת, לא ברורה. בלתי אפשרי לאחוז בה בעזרת הידיים האגואיסטיות, הגסות והפרימיטיביות שלנו.
אבל על ידי העבודה בעולם הזה, אנחנו מתחילים בהדרגה להעלות את מרכיביו לדרגה הרוחנית, ולהכניס בתוך כל תכונה, כל כוח, כל מקרה, בכל מה שקורה, את רוח הבורא, את ההשתוקקות הרוחנית שלנו. ואז אנחנו נתחיל לראות שמאחורי תמונת העולם הזה מתגלה תמונה אחרת. מאחורי התמונה החיצונית מתגלה מערכת כוחות, עולם עליון. כך נבנה ה"מקום" לגילוי הבורא.
