מסך מעל כל הספקות

שאלה: כשאנחנו נמצאים ב"אמונה בתוך הדעת", אנחנו לא מעריכים את החברים, אנחנו מזלזלים בהם ושונאים אותם. אבל ב"אמונה למעלה מהדעת", אנחנו צריכים לקבל את דעת החברה שכדאי לנו לראות אותם כגדולים כדי שנוכל להתפעל. ויוצא מזה, שאני יכול לחייב את הגוף הגשמי שלי לחייך ולשחק, אבל בינתיים זה לא נכנס לרגשות שלי. האם זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת"?

תשובתי: אתה מרגיש שנאה ביחס לחברים שלך, ואילו אתה צריך להגיע למצב שאתה תרגיש את החבר כאוהב. אבל זה לא נקרא "אמונה למעלה מהדעת".

זה כמו שמביאים לי איזה מאכל לא ידוע, שאני לא רגיל אליו, והוא לא מוצא חן בעיניי בהתחלה, ואני בכלל לא מבין איך האנשים יכולים לאכול את זה. אבל אם כל יום אני אטעם מהמאכל הזה, אז כעבור חודש זה ייראה לי כדבר הטעים ביותר. כאילו שאמרו לי: "תאמין "למעלה מהדעת" שזה טעים. תטעם פעם, פעמיים, ואחר כך תתרגל ותיווכח שזה טעים, ואתה כבר בעצמך תבקש". אבל זאת אינה "אמונה למעלה מהדעת", שעליה מדברת חכמת הקבלה. אנחנו לא מכבדים אמונה כזאת.

בחיים אני הולך ללא כל סיבה אחרי עצת החברים, וכך בעצם פועלת כל האנושות. על זה מבוססות כל הפרסומות, שמשכנעות אותך לקבל ב"אמונה למעלה מהדעת" את זה שאתה צריך מוצר מסוים, ושתקנה אותו. אבל זאת אינה "אמונה למעלה מהדעת", אלא פשוט הרגל לכל דבר חדש שבינתיים איננו רגילים אליו. אנחנו מקרבים אותו, ומתחילים לאהוב אותו "בתוך הדעת", ורוכשים את טעמו.

בעוד ש"אמונה למעלה מהדעת" ביחס לאור היא, שאני משתוקק שהוא יהיה כמה שיותר נעלה בעיניי, כלומר, למעלה מכל הספקות שלי. אבל אני רוצה שהספקות האלה יישארו בכל גובהם. הרגשות והשׂכל שלי לא מסכימים איתו, אבל אני רוצה להיות דומה לו מעל להסכמה שלי.

זה אומר, שאני מתקשר עם האור היותר עליון.

לדוגמה, נניח שיש איזה אדם חכם, ואני לא מבין אותו, אלא אני רק מבין שהוא חכם, והוא מחליט לגמרי הפוך מההבנה שלי, אז ככה ההתפעלות שלי ממנו היא יותר גדולה.

כלומר, אנחנו צריכים לפתח את ה"אמונה למעלה מהדעת" שלנו, ביחס לצורות שמתלבשות בחומר שלנו, וביחס לאור, לבורא, ולהישאר בתוכו.

הבורא פתאום מתלבש בתוכי, ואומר: "בוא נתחבק כמו אחים!". ובאותו הרגע, כשאני מתכונן לחבק אותו, אני צריך להעלות אותו מעליי, להגביה אותו עוד יותר, אחרת זו תהיה קבלה ב"תוך הדעת", קבלה למען עצמי, שבירה. אתם מרגישים איפה נמצא כאן הגבול?, זה צריך להיות כל הזמן "מעל לדעת" שלי, נגד הרצון שלי. ובצורה כזאת אני אהיה מוכן להצטרף אליו.

ההבדל, הוא בין איך שאני מרגיש אותו בתוכי, מתחבר עימו ונמצא בקשר איתו, לבין איך שאני מעלה אותו מעליי. הוא נוצר על ידי ה"מסך". ואז אפילו מה שאני מקבל ממנו אני מקבל בעל מנת להשפיע. הוא כל פעם מתגלה, ומראה לי שכאילו הוא כמוני, ואילו אני כל הזמן רוצה לראות אותו כגדול ממני, בכך שאני מעלה אותו יותר ויותר.

זאת אומרת, שאני שומר על עצמי, ודואג לכך שכל הזמן יהיה לי "מסך". "אמונה למעלה מהדעת", זאת השמירה שלי מהקבלה למען עצמי.

אפשר לספר על כך המון, אבל מצד שני, חוץ מזה אין יותר כלום. עם כל הנבראים, החל מ"אדם הראשון", אתה צריך להתחבר, כאיש אחד בלב אחד, והבורא כל הזמן צריך להימצא עבורך בפסגת ההר.

אם אני מתכונן להשיג את זה בתוכי, להתחבר כשווה לכולם, אז זה נקרא ב"תוך הדעת".

אבל אם אני משתוקק כל הזמן לשמור על זה מעליי, אז זה יהיה ל"מעלה מהדעת".

המגמה שלי היא זו שחשובה, ההשתוקקות שלי, כדי שהבורא יהיה מעלי. אני לא מתחבר עימו בצורה פשוטה, כמו שני חברים ותיקים שמרגישים את עצמם כשווים, אלא אני כל הזמן מחזיק אותו למעלה.

לכן, אני רוצה שתמיד יישאר לי משהו לא מובן, ולא מורגש עד הסוף. כל זה יסמל לי שאני נמשך יותר ויותר למעלה. האדם מתפתח בזכות השאלות והספקות.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 15.02.2012

ידיעות קודמות בנושא:
האור – למעלה מהדעת
האמונה שמעל הספק
להתעלות מעל למה שאני יודע