קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: לאחרונה צפיתי בסרט תיעודי על החיים הפנימיים של התא, והבנתי כיצד הגעת מלימודי הביו- קיברנטיקה לחוכמת הקבלה. ובכל זאת, אולי תוכל לחדד קצת יותר את ההבדל בין השניים?
תשובה: האמת, שסרטים כאלה מעוררים מחשבות מעניינות בנושא הפעילות של התאים והגוף. אני לא ביולוג. כביו קיברנטיקאי התפקיד שלי היה ליצור מודלים של חלקי גוף ואיברים מלאכותיים, ולשם כך צריך בהתחלה לתאר את פעילותם ההדדית זה עם זה.
הקבלה הראתה לי את החוק העיקרי של הבריאה – "חוק האגו האופטימאלי", שהוא: מקסימום קבלה (תענוג , מילוי) במינימום השקעה (אנרגיה, נתינה), והוא קיים בכל רמות הקיום של החומר (בדומם, בצומח, בחי ובמדבר).
התנאי הזה של "חוק האגו האופטימאלי" קיים בבסיס של כל מעשה (פעולה), והוא הגורם תמיד לכל פעולה. אנחנו לא מסוגלים להתנגד לחוק הזה, כי אנו קיימים בתוכו. הסתרת ההשפעה שלו עלינו בונה בנו את האשליה של חופש הקיום. אך בהדרגה מתגלה לנו, שהחוק הזה מוביל אותנו להופכיות עם הטבע.
ולמרות ההופכיות הזאת, שבין החומר לבין הטבע, הטבע הוא שברא את כל החומר של עולמנו. הטבע הוא מעל החומר, והוא חוק הנתינה המוחלטת, כמו ספירה חיצונית שבתוכה מתקיים החומר, העולם שלנו, שבו שולט חוק הקבלה המקסימלי (האגואיזם), והקיום שלנו בתוך החוק הזה מביא אותנו להתנגשות הולכת וגדלה עם חוקי הטבע (הבורא). לכן העולם שלנו נעשה יותר ויותר הופכי לטבע (לבורא).
קיום של חוק הנתינה המוחלטת מביא ל"ואהבת לרעך כמוך", ובמקרה הזה כל אחד יקבל את הנחוץ לו לקיומו (לא מינימום, אלא דווקא מה שנחוץ), כי אז כל פעילותו של האדם תהיה למען החברה. בהשוואת הצורה עם הטבע, מתגלה בנו תחושת הקיום העליון של כל הבריאה – מילוי שלם. מכאן המעבר מביו-קיברנטיקה לקבלה.
