מה לעשות?

שאלה: אנחנו שומעים באופן קבוע שאנחנו חייבים להתאחד ולחפשׂ את הבורא, אך תופסים את זה כעבודה מעשית. מה בדיוק אנחנו צריכים לעשות ?

תשובתי: אם הפעולות החיצוניות מועילות לתהליכים הפנימיים, אז אנחנו חייבים לבצע אותן. התועלת מזה יכולה להיות בעתיד: אני במשך כל השנה עושה פעולות חיצוניות, כדי שבסופן של הפעולות אוכל להשיג שכבה רוחנית יותר פנימית, במילים אחרות להתקרב לתכונת הבורא, להשפעה, בהכרה עד כמה אני מרוחק מזה, כדי להפעיל על ידי הרצונות שלי, את תיקון הכוונה מ"למען עצמי" ל"השפעה". במילים אחרות, "סוף מעשה" צריך להיות "במחשבה תחילה": או שאומרים לי מה לעשות ואני מבצע ב"למעלה מהדעת", או שפועל כך בעצמי. בכל מקרה הביצוע נוגע לאדם עצמו.

אך אם לפעולה שלו אינה מצורפת כוונה "למען איחוד הקבוצה", אז עד כמה שהכוונה תהיה חשובה, היא לא תביא שום תועלת. כי דווקא העבודה על הכוונה – זו עבודת האדם. לא ניתן לעקוף אותה, מאחר וטבע העולם הוא רצון ליהנות, והרצון ליהָנוֹת: מחשבה הנמצאת יחד איתם, החיבור והמגע ההדדי שלהם. וחוץ מהרצון והכוונה אין שום דבר !

הרצון לקבל של התחתון נכנס לרצון להשפיע של העליון, כמו מ"ן (בקשה לתיקון), והרצון להשפיע של העליון יורד לתוך הרצון לקבל של התחתון וממלא אותו, כמו מ"ד (האור המתקן). אז ביניהם מתרחש איחוד הדדי: הבינה במלכות והמלכות בבינה, הבורא בנברא והנברא בבורא, עד שיגיעו לשוויון מלא. וזה כל הביצוע !

היכן זה מתרחש? – רק במחשבה, ברצון במאמץ הפנימי ! כמובן שזה הדבר הקשה ביותר. למישהו מאיתנו קל יותר לעבוד מבחינה שׂכלית, למישהו קשה יותר, אך העבודה הרוחנית קשה במידה שווה לכולם, גם למדענים וגם לנגרים, כי הרי היא מתבצעת בנשמה ולא בשׂכל. פעולות חיצוניות מסוימות אנחנו בכל זאת מבצעים, והן מאחדות בינינו בכוונה הנכונה: בשביל מה אנחנו עושים זאת? למה ביחד ולא ביחידות? למה אנחנו רוצים להרחיב את מעגל המשתתפים? – זה מחייה אותנו, מביא להתפעלות. וללא הכוונה במאמצים אנחנו, "מושב ליצים", הרי העבודה החשובה ביותר ללא כוונה – היא נטולה כל משמעות!

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 31.10.2010

ידיעות קודמות בנושא:
מסנן לטיהור הכוונות
מעשה פלוס כוונה