מה החידוש שעליו מודיע הנגיף?

שאלה: המגפה עוזרת לנו להרגיש שכולנו מקושרים הדדית. לראשונה בהיסטוריה של האנושות אנחנו מוצאים את עצמנו במצב אחד, כאילו ממוסמרים למקום אחד: אף אחד לא נע לשום מקום, כולם נמצאים בשיתוק, בהתאבנות.

עם זאת, אנחנו ממשיכים לפעול כמו קודם, בצורה אגואיסטית, כל אחד דואג לאינטרסים שלו. נוזפים זה בזה, מאשימים זה את זה, כל אחד מושך ומוציא את עצמו מהבעיה. האמריקאים מדפיסים ארבע טריליון דולר רק עבור עצמם ולא נותנים יותר לאף אחד. הודו מתנתקת מסין, הונגריה מתנתקת מהאיחוד האירופאי. כולם מתפזרים כמו עכברים למחילות שלהם.

כמה עוד צריך להראות לעולם את חוסר היעילות של החלטות אגואיסטיות, כדי שנבצע תפנית כלשהי, כדי שסוף סוף תתרחש תפנית קיצונית? היכן היא, קרוב או רחוק? כמה ייסורים עוד מחכים לנו כדי למצוא את הדרך הנכונה?

תשובתי: הבעיה היא שאנחנו לא רוצים להכיר בתלות שלנו זה בזה. לכן כל אחד פותר את הבעיות באופן עצמאי, ולגמרי לא חשוב לו מה יקרה עם האחרים. יתרה מכך, הוא מודד את מצב הרווחה שלו ביחס לאחרים, ולכן ככל שיותר גרוע לאחר, כך טוב יותר לו. לכן הבעיות נפתרות בצורה מובנת מאוד: כל אחד עבור עצמו ובשום אופן לא ביחד. זה מתרחש בסתירה למגמה של נגיף הקורונה, מפני שהוא עצמו גלובלי ומשפיע עלינו באופן גלובלי. הוא מניע אותנו לאיזו משוואה משותפת, מפני שהוא מגיע מהטבע. וכל הטבע גלובלי לחלוטין.

לכן, אם אנחנו מתנהגים כפי שאנו מתנהגים עכשיו, ונמשיך להתנהג באופן דומה, אז שום דבר טוב לא יצא מהנגיף. אנחנו לא נוכל להתגבר עליו, מפני שהוא ברמה אחת מעלינו. הוא פועל באופן גלובלי על כל האנושות, וכיחידים לא נוכל להתגבר עליו. זו דרגה אחרת לגמרי של השפעה: הוא עלינו, ואנחנו עליו. לכן נצטרך להילחם בו בצורה אחרת: להילחם עם עצמנו, עם האגואיזם שלנו, ורק במידה שבה נהיה מוכנים להתאחד, נוכל להשפיע על הנגיף.

הנגיף מכה על היעדר קשר נכון בינינו. אנחנו עדיין לא מבינים זאת, אבל בעתיד נצטרך להבין שהוא לא מכה בכל אחד מאיתנו, לא על עם מסוים, לא על קבוצות אנשים מסוימות, אלא על כך שאנחנו לא מקושרים. כל זה לגמרי חדש עבורנו ולכן קשה לנו לעבוד איתו.

נגיף הקורונה נועד לחייב אותנו להתאסף יחד, כדי שנתחיל להתייחס כלפי כולם כאל אנושות אחת, יחידה ושלמה. לכן נגיף הקורונה אינו מהווה איום על האנושות, כמו גם בכלל כל דבר אחר בעולם וכל מה שמתרחש בו. אנחנו פשוט לא מבינים לְמה יביא אותנו הטבע, אבל בשפה שלו, בפעולות שלו הוא מאלץ אותנו להגיע לשיתוף פעולה הדדי נכון בינינו.

עכשיו הנגיף מחייב אותנו להתרחק אחד מהשני מבחינה פיזית, אבל אם היינו מתחילים להתקרב אחד לשני באופן פנימי, בעזרה הדדית, בתמיכה, בהרגשה שאנחנו אנושות אחת ויחידה, אז היינו מרגישים, באיזה אופן אפשר להתגבר על כל התוצאות השליליות שמופיעות בתוכנו כתוצאה מהנגיף הזה. הן אינן מופיעות מפני שהנגיף מתפשט יותר ויותר, אלא מפני שהוא משפיע עלינו כעל אחד שלם משותף, ואילו אנחנו מחלקים את עצמנו לחלקים קטנים ולישויות נפרדות.

מתוך שיעור בשפה הרוסית, 19.04.2020