לקחת את הבורא ביד

כשהאדם מגיע למודעות על חשיבות הקבוצה לצורך התיקון שלו, הוא פותח את עצמו לרווחה, כאילו שפותח את מכסה המנוע ומאפשר לחברים "לערוך תיקונים" בפנים. באופן דומה החולה נשכב בשׂמחה על שולחן הניתוחים כדי שהרופאים יצילו את חייו. כי הרי האדם מרגיש שהוא תלוי במאה אחוז ברצונם הטוב של החברים, שרק בעזרתם הוא ישתנה, יתוקן, יתרפא ממחלה סופנית. ואז הסביבה מתחילה לפעול ולהשפיע עליו. ככל שהוא נמשך יותר לחברים, כך מראים לו ביתר בהירות כמה קשה לפנות אליהם, כמה זה דוחה אותו.

מצד אחד, האדם מבין שפשוט חייב לפנות לחברים, מאחר ובזה תלויים כל חייו, ומהצד השני, האגואיזם והעקשנות אינם מאפשרים לו לעשות זאת. והם אלה שנקראים "שׂנאה", "סיטרא אחרא", "טומאה". קורה שאנחנו צריכים לבקש ממישהו סליחה, ואיננו מסוגלים להכריח את עצמנו לעשות זאת. גם כאן אני מגלה שני כוחות מנוגדים: אני חייב לעשות זאת כדי להינצל, אך אינני מסוגל.

ואחר כך אני רואה, שאי היכולת שלי נובעת משליטה זרה, וכתוצאה מכך מופיעים אצלי כוחות. כך זה מתרחש בכל מדרגה: אני מתחיל להבין שהבורא סידר את כל זה, כדי שמעכשיו אני אאחוז בידו, כמו ילד קטן שמחזיק בידו של מבוגר, ובעזרתו אני אוכל ללכת אל פרעה. זוהי הדרך שלנו עד לגמר התיקון הסופי: אני מגיע למודעות של הרוע של הטבע שלי, מבדיל את עצמי ממנו ורואה שהוא זה פרעה, השׂונא שלי. אז אני רוצה לבער אותו ומבקש שהאור העליון יעשה זאת.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 18.10.2010

ידיעות קודמות בנושא:
חוט דק לתחילת השינויים
כל השינויים באים מבפנים
תשתדל להיאחז בבורא!