לפתח תצלום בהיר מנגטיב שחור

האדם חייב להשיג נחיצות וצורך לפנות לסביבה ולבקש את גדלות המטרה, אחרת הוא לא ישיג אותה. וכאן כל הקושי. הפעולה הזאת נקראת "לא לשמה", וממנה הכול מתחיל.

האדם רוצה להשיג את העולם הרוחני, ומפני שאין לו ברירה אחרת, הוא פונה לסביבה ומחפש בה את גדלות המטרה, אחרת הוא בכלל יתנתק ממנה. ואז הוא מתחיל לקבל כל מיני התפעלויות מהגדלות הזאת.

וזאת על אף שבהתחלה הוא פונה אליהם בצורה אגואיסטית, ואין לו כל צורך בסביבה עצמה, אם לא המטרה. הוא רוצה רק לנצל את הסביבה למען השגתה, ובינתיים אינו קושר את הסביבה עם המטרה.

אך בהדרגה הוא מתחיל להבין, שבתוך הסביבה נמצאים הכלים שלו, הרצונות שבהם הוא משיג את המטרה, את המילוי. ולפי המידה שבה הוא לומד והאור פועל עליו, הוא מתחיל להרגיש שדווקא באותם הרצונות שהוא קיבל מהסביבה כתוצאה מהחיבור שלו איתם, שם נמצאת המטרה עצמה. כלומר החיבור שלו עם האחרים הוא מקום גילוי הבורא.

ואז, ביחסים שלו כלפי האחרים מתעורר בהדרגה כוח ההשפעה, והוא מבין שהם עצמם מהווים את אותו הכלי, תכונת הבורא, שבזכותה האדם הופך להיות דומה לו. שם, בתוך היחסים האלה כלפי בני האדם אחרים, נפגשים האדם והבורא, הופכים לאחד ומגיעים לדבקות.

ואותו האגואיזם שהבורא ברא, בצורה של העתקה הפוכה בתוך הרצון הזה, חייב להישאר! הרי מעליו, בניגודיות אליו, האדם מחזיק את עצמו בהידמות לבורא. אילו הצורה המנוגדת וההפוכה הזאת לא הייתה קיימת אצלו, הוא לא היה יכול להשיג את תכונת ההשפעה ולבנות את עצמו מחדש לפי דמותו של הבורא.

לכן, השגת גדלות הבורא היא הכלי שלנו, הנשמה של כל אחד מאיתנו, שאותה הוא מקבל מהסביבה, ובתוכה מרגיש את החיים הרוחניים שלו.

מתוך שיעור בנושא "השגת רוממות ה' על ידי הסביבה", 16.03.2011

ידיעות קודמות בנושא:
ניצוץ אחד שמדליק אלפי נרות
הסביבה הרוחנית היא החממה של הנשמה
תחזירו לי את הרצונות שלי