לנגן סולו על התקליט של הבורא

הכול תלוי במקום שבו האדם נמצא. כלומר, תחת השפעתם של אילו כוחות: או שהוא משייך את עצמו לבורא ולסביבה, שבה הוא מוצא לעצמו תמיכה, או שהוא שוקע בחיים הרגילים, ואז הוא נמצא בסביבה אחרת. כך או אחרת, האדם תמיד נמצא תחת השפעת הסביבה. ותמיד יש לו אפשרות להוסיף מעצמו את הבחירה שלו, לְמה הוא משייך את עצמו.

ודאי שגם דרך הסביבה של המון העם הבורא פועל עליו, אבל לא בצורה ישירה ולא בצורה הרצויה. ואז האדם אינו מקבל מהסביבה הזאת דחף לפעול בעצמו. להיפך, ההמונים שולטים עליו, מושכים אותו אחריהם, מטשטשים אותו מעט עד לדרגתם, והאדם נמשך אחרי הזרם.

לעומת זאת, אם האדם נמצא תחת השפעתה של הסביבה הנכונה, תמיד לא נוח לו, והוא מרגיש שהוא חייב להוסיף עוד משהו מעצמו, לעשות עוד משהו. ואז הוא מתקדם.

לדוגמא, אם אני לוקח תקליט ומכניס אותו לנגן התקליטים, הוא מסתובב ומנגן, ואני שומע מוזיקה. אני לא צריך להוסיף אליה שום דבר. אני פשוט נהנה ממנה וזהו.

וישנם תקליטים מיוחדים שמיועדים לנגנים מקצועיים, לצורך תרגול. בתקליטים האלה שומעים את כל התזמורת מנגנת, חוץ מכלי נגינה אחד, נניח, חוץ מהכינור. בכינור אני מנגן בעצמי, יחד עם התקליט. וכאשר אני צריך לנגן סולו, התקליט מסתובב בשקט למשך כמה דקות.

ולכן, אם אנחנו שומעים את ה"תקליט" שבו מנוגן הכול, זוהי הסביבה של המון העם. ואם אנחנו רוצים להתחבר עם הקבוצה ועם הבורא –אנחנו שומעים את ה "תקליט" שמנגן את הכול חוץ מההשתתפות האישית שלנו. וה"תקליט" הזה מחייב אותי להתערב, הוא מגלה לי כל הזמן את החיסרון, את המקום שבו שאני צריך להוסיף את הסולו שלי.

לכן יש את המון העם ויש יחידי סגולה. יחידי סגולה הם אלה שרוצים להשתתף בעצמם בכל תהליך ההתפתחות. ודאי שהאנשים האלה מקבלים התעוררות מהבורא, שלא כמו המון העם. אבל הבעיה מופיעה רק לאחר שהאדם מקבל את ההתעוררות הזאת: מה הוא עושה איתה, האם הוא ממשיך בכל הזדמנות, בכל כוחותיו, עד כמה שרק אפשר, להוסיף את השתתפותו האישית.

מתוך שיעור על מאמר של הרב"ש, 09.09.2011

ידיעות קודמות בנושא:
מה זאת אומרת ʺללכת בדרך השםʺ
האמצעי חשוב כמו המטרה
התוספת שלי